אמנות השמיטה

תקציר פרק ראשון מתוך הספר ‘אומנות השמיטה’ של טליה שניידר

מתאפסים לפני שמתחילים

‘אומנות השמיטה’ נכתב לפני נגיף הקורונה, ועמד לצאת לאור בדיוק בפסח תשפ’. הספר כבר היה מוכן לעימוד, ואז העולם כמו עמד מלכת.

וירוס קטן נשלח כשליח מהיר, להודיע לנו בכרוז את מה שלא רצינו לראות ולשמוע. הוא בא לעזור לנו לשחרר את הלפיתה בחומר, כמו לילד שלומד לראשונה ללכת ואוחז בכל דבר שלפניו. הוא בא לגלות לנו את עצמנו, מול משפחתנו, מול אדמתנו.

זה הזמן ליצור הרגלים חדשים בעזרת הרגליים החדשות שקיבלנו. זו זכות. אפשר לעשות זאת בשמחה גדולה, ולא מכורח, אלא מתוך הבנה עמוקה של כמה זה בעצם טוב לנו, ולבריאה כולה. כמה הרבה דברים שהיינו רגילים לעשות כמובן מאליו, הם בעצם נזק גדול לבריאה היקרה שהופקדה בידינו

מעכשיו, אם רק נרצה, יש ספירה חדשה לעולם: יש את ה‘לפני’ ויש את ה‘אחרי’, שאנחנו כבר נמצאים בתוכו, בתהליכו.

העולם נעצר, חווינו שזה אפשר. זה נגע בנו.

ומכאן אנחנו יכולים רק להוסיף ולצמוח. ולהצמיח, כמובן. כי קודם כל זהו ספר גינון.

השטיח האדום כבר נשמט מתחת לרגלינו, והרבה מהרגלינו פשוט נשמטו מאליהם, ומצאנו את עצמנו עומדים יחפים עם שתי רגליים על האדמה.

הספר הזה הוא קודם כל ספר תכנון. הוא פורש תכנית בת שש שנים – הדרגתית ושפויה – לחזור לקצב חיים הסובב סביב הבית והגינה, ומניב שפע ממה שיש לכם כבר ממילא.

הוא מציע שני מפתחות על, או שתי תבניות על, שבעזרתן נגיע אל השפע תוך שבע שנים:

• תבנית אחת היא תבנית של המרחב סביבנו (שמכונה – שבעת האזורים)
• תבנית שניה היא תבנית של הזמן – שש שנים שהולכות אל השפע בשנת השבע.

התבנית הראשונה מקורה בשיטת הפרמקלצ’ר, כפי שמפורטת בספרי ‘גן עדן בפתח הבית’.

התבנית השנייה נקראת גם ‘שמיטה’, והיא מפורטת לפרטי פרטים כתכנית לעבודת אדמה מקומית כאן בארץ, עם כל הטכניקות הכי מעודכנות ורלוונטיות. תכנית זו כתובה בתורה ובמשנה,  ובצעד נועז ומהפכני אני מחברת בספר זה בין שתי התבניות האלו.

אם אתם שואלים את עצמכם, איך להכניס כל כך הרבה שינויים לחייכם, כשהחיים ממילא כל כך מלאים ומפתיעים בכל יום – התשובה היא שיש לפניכם תכנית שמציעה תהליך, בקצב שלכם. התנהלות הדרגתית של אימוץ הרגלים חדשים ובריאים, שמתאימים יותר גם לבריאה, ולוקחים אותה בחשבון.

תכנית 7 האזורים – כמודל לתכנית 7 השנים

אחד מכלי התכנון הכי נגישים ושימושיים בפרמקלצ’ר הוא החלוקה של השטח לשבעה

אזורים – ביחס למרכז שהוא הבית. באזורים הקרובים נמקם את הדברים שאנו זקוקים להם

על בסיס יומיומי. וככל שמתרחקים מן המרכז – דברים שזקוקים לתשומת ליבנו רק אחת לזמן רב )כמו עץ זית למשל(.

אזור 00 הוא את/ה

אזור 0 – הבית

אזור 1 – האזורים בפתח הדלת, גן הירק

אזור 2 – הבוסתן

אזור 3 – פרנסה

אזור 4 – יער מאכל מקומי

אזור 5 – אזור בר.

המעגלים הפנימיים

בתכנון פרמקלצ’ר יש אם כן שבעה אזורים (ראו עמוד 127-129 בספרי ‘גן עדן בפתח הבית’).

אזורים 1-5 הם אזורי הגינה, ובהם התמקדנו בספר זה.

אך ישנם עוד שני אזורים שבאים לפני הגינה ונקראים אזור 00 ואזור 0.

אזור 00 הוא אני. האדם שחי בתוך המערכת. אני, ולא אני ובעלי, ולא אני וילדיי. אני. איך אני מתנהלת מול העולם, בתוך העולם. איך אני מנהלת את משק הבית שלי. למעשה ביציבות של אזור זה – תלויה היציבות של המערכת כולה.

וכיוון שזהו ספר שעוסק בהגעה לשפע אקולוגי בר קיימא, שלוקח בחשבון לא רק את הבריאות שלי אלא גם את הבריאות של הבריאה –

אז נתמקד בפרק הזה על אזור 00 רק בשינויים האקולוגיים ובבחירות הידידותיות לסביבה שתוכלו לבחור להתנהל בהם בחייכם שלכם, כדי ללכת עוד צעד לתוך עומק העומקים של חיים הרמוניים.

אזור 0 הוא הבית/בניין בו אתם גרים – המבנה עצמו והאופן בו הוא מתפקד. תכנון אקולוגי שהופך את הבית ליחידה שאפשר לחמם ולקרר בעזרת השמש והרוח, באופן טבעי, כך שהבית לא פולט פחמן, ולא תלוי במקורות מזהמים.

אז בעצם כאן מתחילים,

המעגל הפנימי: ‘אני’ – אזור 00

תכנון סביבת החיים שלך ושל משפחתך, חייב להתחיל קודם כל מעבודה פנימית של שיחרור המיותר. כמו שלכת מתוקה, שמשירה עלה יבש ועוד עלה ומתחדשת מתוך התכנסות פנימה. ככל שהסרת יותר עומס מחייך, כך החיים נעשים פנויים יותר לקבל את החידוש שיש לאדמה להציע לנו.

גינה מוזנחת היא דבר שמצער אותי אישית, כי אני הולכת לכל מקום עם המשפט החז”לי: ‘אם לאדם יש חצר חריבה – ילך ויתעסק בה’. אבל משפחה מוזנחת מצערת אותי יותר.

בעיניי, אין הרבה טעם בעשייה בגן בלבד, בלי לטפח את גן עדן שבתוך הבית: גן העדנה שלנו כלפי בני הזוג, הילדים וההורים והשכנים שלנו. וגן העדנה שבין אדם לבין עצמו –  שם הוא מתכונן לקראת זיקנה – לומד להכיל את הרגע הזה, להתפלל ולהתפעל. חי מבפנים. ולא רק בעשייה תזזיתית בחוץ.

זהו למעשה המעגל הראשוני הקרוב אלינו ביותר מתוך כל שבעת מעגלי הפרמקלצ’ר. ולכן תכנון נכון ואקולוגי מתחיל באזור 00 (אני והתנהלותי) ובאזור 0 (הבית עצמו). ורק אחר כך יוצא אל חמשת אזורי הגינה (גם אם זו גינה במרפסת או מתחת לבניין בעיר).

מתחילים להתאפס

אני. ולא אני וילדיי. ולא אני ובעלי/אשתי/הורי. אין לי נגיעה בהם, רק להיות בעצמי האדם המדוייק ביותר שאוכל אני להיות, דרך כל הרבדים של מי שנולדתי ממילא להיות. שאשוב למקומי בכל רבדי חיי. אדם לא יכול לקחת החלטות עבור הקרובים לו, ולא יכול לקבוע עבורם איך נכון להם לחיות או לא. ובטח שלא לשלוח אצבע מאשימה על ציבורים אחרים: ‘כל זה – בגללם’.

הבית פנימה ויושבי הבית – המשפחה – הם לב המערכת. בפרמקלצ’ר אנחנו אומרים, ש’אנחנו מתכננים עבור בני אדם’. תכנון אקולוגי נועד ליצור סביבות חיים פוריות – שאנשים אמורים לפרוח ולשגשג בהם.

ומי שמשפחתו נחרבה או ביתו אינו שמח – איך ייהנה מכל השפע החיצוני שמעבר לדלת?

לכן גינה מתחילים דווקא בהשכנת שלום במעגלים הכי פנימיים אישיים.

מגיפת הקורונה הקפיצה אותנו ישירות לשלב זה והכריחה אותנו לעשות מה שלא התחשק לנו כלל. היא הכריחה אותנו להישאר מקומיים, להתמקם. זו יכולה להיות מתנה, דקה דקה, ורוחנית מאוד.  

אומנות השמיטה כדרך חיים פורמת התנגדויות  

להשפיע במקום

נכון, שזה נשמע שחוק כבר לומר את המשפט ‘עניי עירך קודמים’ ? אבל זה רק משום שלא בא לנו לשמוע את זה. והאמת, שפחות מתחשק להתחכך עם עוני מקומי, ויותר קל להתחכך עם עניים של דלהי או פרו. כי זה פחות נוגע לנו. אבל לתת שם או כאן – זה לא אותו דבר. קודם כל אדם צריך לתקן ולהשפיע ולעשות למען המקום בו נמצאים המעגלים הכי קרובים. זו אחריות אישית שלא יהיו ליד ביתי עניים. כשאדם משקיע קודם בשפע המקומי ליד ביתו – הוא הראשון ליהנות מן השפע הזה.

כשאפשר לזוז רק מאה מטר מהבית, האנשים הראשונים שתוכל לעזור להם, או שהם יוכלו לעזור לך – הם בני עירך. ולכן הם קודמים.

בברכת המזון אומרים ‘שיהיו נכסיך קרובים לעיר’. שהדברים שממילא אנחנו עושים לפרנסתנו ולפרנסת ביתנו – ישפיעו שפע וטוב גם על מי שנמצאים סביבנו. לכן כשמוזגים יין לכוס, נותנים לו שיישפך מעל גדות הכוס לצלוחית שמתחת, ושופכים את מה שבצלוחית בכניסה לבית – שה’גן עדן בפתח הבית’ שלך ישפע מעל גדותיו, וגם המעגלים הנושקים לבית שלך – ייהנו מהשפע.

כשאני בוחרת להישאר במקומי, ולעשות בו מעשים שישפיעו טוב על אדם ואדמה – אני יוצרת שפע מקומי. וזו התנועה הכי אקולוגית ועמוקה שבין אדם לסביבתו. וזו התנועה שהכי מחברת אותנו למקום שלנו. יצירת שפע. ולהבנתי, זוהי תורת השבע. זו מחויבות שנולדת מאהבה, ולא רק מכורח הנסיבות. כמו להתחייב לאישה שאוהבים. כך להתחייב למקום.

לכן התנועה של ההתמקמות היא למעשה התנועה הפנימית והמעשית ביותר בדרך לשפע בשבע. ממנה נגזרים אחר כך כל מעשי ההשפעה שבתכנית שפע בשבע.

להרגיש שייך זה לא רק (או לאו דווקא) נוחות פיזית, בסגנון של בלונדון נעשה יותר נוח. למשל, מהגרים שמהגרים לארץ אחרת כי ‘שם נוח יותר’ – מחמיצים את הקשר למקום, שהוא למעלה מהתנאים הגשמיים של המקום עצמו. את המקום שמעל המקום. זה חיבור עמוק לאין שיעור אל המקומיות שלנו.

זוהי תמצית אומנות השמיטה. וזה חשוב לי כי זה נותן לי משמעות. ומשמעות היא בעצם המנוע שנותן לנו אחר כך כוח לפעולות הרבות שעוד נלמד לעשות בספר זה.

בלי חזון עמוק, אי אפשר להניע כלום ביומיום. זה לא שביומיום אני מסתובבת עם כל החזון הזה בגינה שלי, מלאת חשיבות. רק החזון, שקט ובהיר, נמצא תמיד ב’מאחורי הקלעים’ של התודעה, ומשם נותן כוח לעשייה גדולה.