תפריט
פרשת בהר נפתחת בפסוקים:
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.
על פסוקים אלו דרש מורנו הבעל-שם-טוב (בעל-שם-טוב על התורה, פ’ בהר) כי יש שבע דרכים בעבודת ה’ – או, מוטב לומר, שבעה טיפוסים ה’מסתובבים’ סביב עבודת ה’. אך בפועל, מבלי להסביר מדוע, תאר לנו הבעש”ט רק שלשה אנשים שלא הולכים בדרך ישרה, הנבדלים זה מזה ביחסם למצבם. הוא סידרם לפי חומר מצבם, מהקשה לקל:
א. מי שחוטא ואינו חש בכך, ואף חושב שדרכו טובה – מצבו רע מאד.
ב. מי שיודע שדרכו רעה, אך מיואש מכל אפשרות של שינוי ותיקון, במחשבה ש”מה שהיה הוא שיהיה” ואין ביכולת האדם להשתנות – זהו אדם שחש גרוע, אך בטבעו הוא משלים עם מצבו.
ג. מי שיודע על דרכו הרעה, ובצערו מתפלל תמיד לה’ יתברך שיעזור לו להשתנות – אדם זה “עושה יחוד” בתפלותיו לה’.
מכיון שהבעש”ט לא בא לסתום ולהעלים את שבעת הדרכים שהזכיר בדבריו, עלינו להשלימן. יש לצאת מנקודת הנחה שבטיפוסים שהוא תאר טמון מפתח להבנת כל הדרכים – כלומר שבהם כלולים כל קוי האופי בעבודת ה’, ומדמותם ניתן להסיק כיצד ינהג בעל אופי דומה ברמת עבודת ה’ אחרת.
ניתן לראות שהבעש”ט תאר שלשה קוי אופי בסיסיים: קו של השלמה עם המצב (המתבטא ביאוש משינוי נחיתות שהאדם מודע לה, טיפוס א); קו של שאיפת שינוי והתקוממות נגד המצב (המתבטא בתפלה לעזרת ה’ בשינוי, טיפוס ג); וקו מודעות עצמית מופרזת וגאוותנית (המתבטא בהצדקה עצמית של החוטא, טיפוס ב).
מכיון שהבעש”ט דרש על מבנה שבע שנות השמיטה, המכוון לפי הקבלה כנגד שבע המדות-הספירות התחתונות של מערכת עשר הספירות, נראה ששלשת קוי האופי הם-הם שלשת הקוים האנכיים שבמבנה הספירות: קו הימין הזורם בטבעיות מלמעלה למטה (ומשלים עם הטבע); קו השמאל החותר במאמץ מלמטה למעלה; קו האמצע המודע לעצמו.
מכך ששלושת הטיפוסים אינם הולכים בדרך הישר, עולה שהבעש”ט תאר כיצד מתבטאים שלשה טבעים אלו ברמה נמוכה של “קטנות מוחין“, המאפיינת את שלישיית הספירות הנמוכות מבין שבע הספירות (הספירות נצח, הוד ויסוד). מצב זה מכונה גם עיבור, שכן הוא מבטא מצב נפשי עוברי בלתי מפותח, שמי שחי בו נוטה לעבור עברות. המבנה יושלם אם נברר איך יתפקדו טיפוסים אלו ברמה גבוהה יותר, כשיתגלה טבע זה בחיי תורה, ב“גדלות מוחין” יחסית (בשלישיית הספירות הגבוהה חסד, גבורה ותפארת), כדלקמן:
דמות המיואש – איש קו הימין הטבעי, שלא מאמין באפשרות השינוי (המקביל לספירת הנצח) – תופיע ברמה הגבוהה (בספירת החסד), כאדם “דתי” השומר תורה ומצוות, אך העושה זאת באופן טבעי, כהרגל ו”מצות אנשים מלֻמדה”. איש זה אינו מודע באופן מופרז לעשית הטוב, בהיותו טבעי לו, אך גם אינו חורג מהרגליו ומתקדם. הוא משועבד בגבול הקדושה שקבע לעצמו, ולא מאמין ביכולת להשתנות, להתרענן וליצוק בעולמו הדתי משמעות נוספת.
דמות המתקומם – איש קו השמאל הלא- טבעי, החותר לעליה מאומצת ומביט במצבו בבקורתיות נוקבת (המקביל לספירת ההוד) – תופיע ברמה הגבוהה (בספירת הגבורה) כאדם שומר תורה ומצוות הסובר שיש להתחזק כל הזמן בעבודת ה’, ומודע לכך שמעשיו הם רק אפס קצהו ממה שראוי לעשות. יתרה מכך, הוא אף מרגיש שגם עשית הטוב שלו אינה טבעית לו והיא תלויה ברחמי שמים מרובים – “אלמלי ה’ עוזרו [לאדם במלחמתו נגד היצר הרע] אין יכול לו”. לכן, רוצה אדם זה להתנער ולחרוג מטבעו, והמודעות המלוה אותו היא הודאה לה’ שעזר לו בעבר לעשות טוב, ותפילה שיעזור לו בעתיד לשמור על דרך הישר (זו דמות ה”בינוני” בתניא – עובד ה’ ברמה אליה צריך לשאוף כל אדם).
לבסוף, דמות המרוצה – איש קו האמצע, המודע לעצמו ומחשיב עצמו ל”דרך הישר” (המקביל ספירת היסוד) – תופיע ברמה הגבוהה (בספירת התפארת) כאדם דתי, אך המחזיק טובה לעצמו וזוקף את הישגיו לזכות עצמו. זהו טיפוס שכל קיום התורה והמצוות שלו מלא גאוה, התפארות בכל ובטחון – אם לא במודע אז בתת-מודע – שאין צדיק כמוהו בכל הארץ.
אחרי הסבר הבחינות המקבילות ל”שש שנים תזרע כרמך” יש למצוא את הדרך השביעית, את השמיטה. דרך זו מגולמת ברעיון החסידי, המופיע בכתבי הרב אייזיק מהומיל, של “הטבע היהודי” – עבודת ה’ ושמירת המצוות כדבר טבעי בנפש עם ישראל, הנובע מתוך הזדהות וחוויה של “אינו מצווה ועושה”. הטבע היהודי נועד להתגלות עם השיבה לארץ ישראל, וקשור לשנת השמיטה מכיוון שהוא מאופיין בהרפיה ו’שמיטה’ מהעבודה הכפויה המאפיינת את הקיום היהודי בגלות.
אכן, הדרכים שנסקרו עד כה נראו שליליות, ואף ה”בינוני” המתגבר על יצרו מנוגד בתכלית הניגוד ל”טבע היהודי”, הלא כפוי, אשר אותו אנו מחפשים בארץ ישראל. יש להסביר שבשש השנים נחשפים קטעים מסוימים של טבע יהודי, אך רק בשנת השבע מושלם ונטמע בנפש הטבע היהודי האמיתי. השמיטה מקבילה למלכות, עליה נאמר כי “לית לה מגרמה כלום” – אין לה משלה כלום – והיא רק מיצוי שש הספירות שקדמו לה.
רק במלכות מסתדרים קטעי האופי, שנראו כה פגומים, ונחשפים כטבע יהודי שלם ונאה. ראשית בנין המלכות הוא מהגבורות, קו שמאל: חשיפת הטבע היהודי מתחילה בחוסר השלמה עם המציאות הפגומה, ואזי נכונות להתאמץ לשנות ולהשתנות. ראית הפגום בטבע והמאמץ לחרוג ממנו הופכים את המלכות לכלי הפתוח לאור האלקי הגבוה ממנו, ואז נמשכים החסדים של קו הימין לתוכו ומתקבלת תחושה של טבעיות בדרך עבודת ה’ (המשפיעה גם למפרע בחויה ש”תמיד הייתי כך” וכל עבודת הכפיה של השמאל רק קילפה את המסוה מעל טבעי האמיתי).
בשני שלבים אלו נבנה הטבע היהודי הנזקק ומיחל ליחוד עם ה’. טבע זה הוא נשי באופיו, אך התיקון השלם הוא בזיווגו עם ספירות הקו האמצעי (הזכרי והמודע). צירוף המודעות לעבודת היהודי הטבעית בשלב זה כבר אינו פוגם: מי שחש בראשית עבודתו כי מצד עצמו אין זו עבודה טבעית לו, יודע שטבעיותו הנוכחית היא מתנת ה’, ואזי מודעותו רק מחדדת לו את החידוש בטבעו היהודי ועוזרת לו לזקוף אותו לזכות ה’ ולהודות לה’ עליו. זו מודעות המלכות, השמיטה, המאפינת את הטבע היהודי – מודעות דוד המלך האומר וחש תמיד “כי ממך הכל ומידך נתנו לך”.
לקריאה נוספת, ראו:
הרב יצחק גינזבורג, הטבע היהודי (גל עיני תשס”ה), בפרט המאמר “בנין הטבע היהודי”.
עיצוב ופיתוח:
