שמיטה שבשביתה ושמיטה ללא שביתה

נסיעה של שישים שעות ברכבת

בתחילת שנות התשעים, כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, החלטתי לנסוע ברכבת מהעיר מדראס שבדרום, לדראמסאלה שבצפון. הרכבת עליה עליתי הייתה אמורה לעצור בכל תחנה בדרך, ההיפך הגמור מרכבת אקספרס… יצא שביליתי ברכבת הזאת שישים שעות, כלומר, שתי יממות וחצי.

מה שהתחיל כבחירה אימפולסיבית למדי, הפך לאחת החוויות המשמעותיות של הטיול שלי בהודו. אני זוכר איך לאט לאט שקעה אצלי ההבנה שאין מה למהר, שאני לא מחמיץ שום דבר. הרכבת נוסעת, עוצרת בתחנה, עולים נוסעים חדשים, רוכלים; מוכרי קפה ותה מתפזרים בקרונות; קולות של ‘צ’אי’ ו’קופי’, תמיד באותה הגייה. משפחות שלמות עולות ויורדות; קרון שמתמלא ומתרוקן כאקורדיון. מדברים הרבה אנגלית ואני, התייר היחיד. הנה בחור צעיר שעומד איתי, במעבר שבין הקרונות, מלמד אותי לשיר את הלהיט החדש של בוליווד. ואני, עם רשמקול, מקליט קולות, מצלם, ישן באפר סליפר עם תיק גדול שקשור במנעול ושרשרת לדרגש.

בשתי יממות וחצי באותו חלל מוגבל, הזמן מקבל מובן אחר. לא ממהרים לשום יעד, קשובים וסקרנים כלפי תוכן סתמי לכאורה. פתאום כל עיירה זנוחה שחולפים על פניה מעניינת יותר מאתרים בעלי שמות מפוצצים. ‘הדברים החשובים בטיול’, אלה ש-‘אסור לך להחמיץ!’, אלה שצריך ‘לעשות וי’ כדי להגיד בסוף הטיול שביקרנו בהם, כל אלה מתגמדים מול מה שקורה עכשיו. דברים חשובים ודברים לא חשובים – נמצאים באותה רמה, לפעמים משעממים, לפעמים מעניינים.

מסע הקורונה של רבים מאיתנו דומה לנסיעה של שישים שעות. ככה זה כשאף אחד לא מבטיח לך יעד קרוב ומדויק, וגם לא לגמרי ברור איך היעד הזה ייראה, ואתה נמצא בתוך מרחב מצומצם, מוגבל, והעולם בא אליך בשעה שאתה משבית צדדים מסוימים של הקיום שלך.

שביתות ארוכות טווח כופות עלינו סוג של שמיטה פסיכולוגית – שמיטה של ציפיות שלנו מעצמנו, שמיטה של ‘מה שראוי’, של מה שמעניין ‘כי כולם אומרים’, של הישגים, של מרדף אחר האתר הבא, הפרויקט הבא, הטיול הבא.

לא בכדי אומרים שהקורנה הרגה את ה- (FOMO (Fear Of Missing Out, את חרדת ההחמצה שהפכה לאחד מסימני הדור שלנו, בעיקר עקב הרשתות החברתיות. אם כולם באותו מצב, וכולם מוגבלים, די ברור שמשווים פחות אחד אל השני ומרגישים פחות החמצה.

הפרדה בין שביתה לשמיטה

תפיסה של שביתה ושמיטה כתלויות אחת בשנייה, אך בכל זאת כמציינות חוויות נפרדות, ניתן למצוא לדעתי גם בתורה. בפסוקים העוסקים בשנת השמיטה שני הפעלים ש.מ.ט ו-ש.ב.ת אינם מופיעים יחד. בספר שמות מופיע רק הפועל ש.מ.ט בדגש על שמיטה של התבואה: “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ” (פרק כ”ג, פסוק יא). בספר ויקרא המילה המנחה היא שַׁבַּת ושביתה והפועל ש.מ.ט אינו מופיע: “וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'”. (פרק כ”ה, פס’ ב’) ואילו בספר דברים חוזר הפועל ש.מ.ט בהקשר של שמיטת חובות: “שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ” (פרק ט”ו, פס’ ב’).

הבחירה באיזה פועל להשתמש אינה מקרית בעיני ומעידה על תפיסות עולם שונות כבר בטקסט המקראי. מה שבולט הוא המוטיבציה השונה שמציג כל ספר, לקיום מצוות שנת השמיטה – ב’שמות’ המיקוד הוא ביחס אל הארץ, ב’ויקרא’ המיקוד הוא בריצוי האל, וב’דברים’ המיקוד הוא באדם ובצרכיו.

ההבחנה בין שביתה לשמיטה אינה רק עניין פילוסופי או מקראי, אלא גם עניין שימושי. יש סיבה טובה להתעקש על הבדלה בין שתי המילים גם בחיים שלנו.

כל סוף שבוע הוא בסימן של שביתה, דרך הפסקת עבודה או הגבלת העשייה. גם כל נופש או חופש מעודד שביתה. אלא שלא כל שביתה מולידה שמיטה. ניתן לשבות, להפסיק לעבוד ובכל זאת לא להיות במצב נפשי של שמיטה, כלומר: להמשיך לעסוק במיליון דברים, לרדוף אחר מראות חדשים, להיות בחוויה של הישגיות, להספיק, להספיק, להספיק (להיות ב-FOMO ). שמירת שבת ונסיעה לנופש לא בהכרח מבטחים אותנו מהישגיות, לפעמים גם שם נמשכת סוג של ריצה (מבית כנסת לבית כנסת; משיעור לשיעור, מאתר לאתר, מחוויה לחוויה).

שמיטה ללא שביתה אצל הלל הזקן

אנחנו מסוגלים להבין מצב של הפסקה שלא מביא לוויתור על מרדף (שביתה ללא שמיטה) אבל מה תגידו על מצב הפוך של שמיטה ללא שביתה?

קשה לנו לראות איך חוויה כזאת יכולה להתקיים. מבחינה תרבותית אנחנו מותנים לחשוב שכדי לשמוט, צריך לשבות. כדי לוותר על רכושנות – צריך שיהיה פחות רכוש (שביתת קניות); כדי לוותר על מרדף אחר קריירה – צריך חופש; כדי לוותר על הישגיות – צריך פחות תחרות.

קשה לנו להבין איך ניתן להיות בהשלמה עם העולם גם כשאתה במרוץ; איך להיות בעל רכוש אבל לא רכושני; איך לעבוד אבל לא להיות וורקוהוליק; איך לטייל בלי לעשות וי ובלי לצבור חוויות ותמונות בצורה הישגית.

התפיסה של שמיטה ללא שביתה חלחלה לתרבות המערבית דרך תורות מזרחיות שונות. אבל ניתן למצוא אותה לדעתי גם בדרכו של הלל הזקן, בתלמוד הבבלי, מסכת ביצה (ט”ז עמוד א):

אמרו עליו על שמאי הזקן,

כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.

מצא בהמה נאה

אומר: זו לשבת.

מצא אחרת נאה הימנה –

מניח את השנייה ואוכל את הראשונה.

אבל הלל הזקן מדה אחרת הייתה לו,

שכל מעשיו לשם שמים.

שנאמר (תהלים סח, כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם.

עבור שמאי הזקן – התכלית והיעד של ימי החול הם הכנה לשבת. ולכן הוא מכוון במעשיו ל’צבירת נקודות’ לקראת שבת, על מנת שמה שהשיג בימי החול – ישרת אותו בשבת.

אבל הלל הזקן, אחת מהדמויות המשפיעות ביותר על ההלכה היהודית, שיצר את מנגנון הפרוזבול לוויתור על שמיטת כספים – בכל רגע ורגע הוא מכוון במעשיו לשם שמים. אין רגע אחד שנמצא בעדיפות על פני רגע אחר ואין יעד מועדף. כל רגע הוא מבורך וכל אוכל הוא ‘בבחינת שבת’ בזמן שאוכלים אותו. מעלתו של הלל הזקן היא בניתוק שלו מהישגיות, תרצו – בשמיטה שלו את ‘האידאל השבתי’ של שמאי; שמיטה שהוא מקיים למעשה בכל רגע ורגע.

שמיטה ללא שביתה בפסיכולוגיה ובמיינדפולנס

קיימות לפחות עוד שתי דרכים לטיפוח של שמיטה ללא שביתה, כלומר – טיפוח של חוויה יומיומית נטולת FOMO, שנוצרת מבלי להישען על חופש ארוך, משבר קורונה או שישים שעות ברכבת.

דרך אחת היא חוויית הזרימה (flow) אותה חקר הפסיכולוג האמריקאי ממוצא הונגרי מיהיי צ’יקסנטמיהיי Csíkszentmihályi Mihály)). זרימה, לדידו של מיהיי (באמריקה מכנים אותו בפשטות מייק) היא חוויה שבה אתה כל כך משוקע במה שאתה עושה עד שהפועל והפעולה מתאחדים ואתה מאבד תחושה של זמן ומקום.

ילדים חווים חוויות מסוג זה במשחקים שלהם. אצל מבוגרים חוויות כאלה תלויות פעמים רבות בעיסוק, מקצוע או תחביב מהנה ומאתגר, שגורם לחידוד הריכוז והתמזגות עם העשייה.

זרימה קשורה קשר הדוק למימוש עצמי ומושגת לרוב דרך טיפוח של כישרון או נטיית לב למדרגה של אמנות. אם תרצו לחוות יותר חוויות מסוג זה – טפחו את הדברים שאתם אוהבים ומחוברים אליהם בעבודה ומחוצה לה, הביאו דברים אלה למדרגה של התמחות או אמנות ואתגרו את עצמכם באופן תמידי דרכם.

הדרך השנייה היא תרגול יומיומי של מדיטציית קשיבות, מיינדפולנס. ההבדל בין זה לבין חוויית הזרימה הוא שזרימה קשורה לתחום שמעניין ומאתגר אותנו. זרימה דורשת מעורבות רגשית עמוקה וטוטאלית שגורמת לנו להיטמע בחוויה.

לעומת זאת, קשיבות אינה מיוחדת לסוג מסוים של חוויות, אלא מקדמת קשב יומיומי, לא שיפוטי כלפי כל מה שקורה – בתודעה ומחוצה לה.

לא בכדי כינה פרופ’ יעקב רז, שחוקר ומלמד זן בודהיזם, את ישיבת המדיטציה שלו ‘שעת שמיטה’:

מהי ישיבת מדיטציה? שעת שמיטה

……………………………………

היושב לא מבקש להשיג משהו בעתיד, אפילו לא בסוף הישיבה הזאת

לא שיפור החיים, לא רוחניות, לא חירות גדולה יותר

לא רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת.

היושב פטור מתשוקת ההישג, ולכן מתשוקת הכישלון

לכן גם מן האכזבות, הפחד, הבלבול.

אין באמת לאן ללכת מכאן

המקום שבו הוא נמצא הוא המקום הראוי. והוא הזמן

הראוי.

(מתוך: כך שמעתי / יעקב רז. ההדגשה במקור.)

קשיבות עוזרת לתרגם את ‘שעת השמיטה’ הזאת (את מדיטציית הישיבה) לחוויה יומיומית, שיש בה מרכיב מאפשר, זורם ובלתי שיפוטי.

המתרגל לומד באופן הדרגתי כיצד לשמוט את כל מה שקורע אותו מבפנים ומפריע לי להיות בכאן ועכשיו. הוא אומר פחות ‘חבל’ ו’מה היה קורה אילו’. לצד ההגמשה העצמית והוויתור על תסכולים וציפיות לא ממומשות, הוא לומד להתייחס אל תחושות של החמצה, כחלק ממכלול של תודעה פתוחה ומקבלת – לא כמשהו שמגדיר את החוויה שלו, אלא כתחושה או מחשבה רגילה שבאה והולכת.

חיים כמסע של שישים שעות

סבי היה רגיל לומר: “החיים קצרים להפליא. עכשיו, בזיכרוני, הם מצטמצמים כל כך עד שכמעט איני תופס, למשל, איך מוצא איש צעיר להחליט בנפשו לרכב אל הכפר הסמוך בלא שיחשוש – גם אם נסיח דעתנו לחלוטין ממקרה ביש – שמא אפילו משך חיי-אדם רגילים, ללא כל פורענות, לא יספיק כלל למסע זה”.

(הכפר הסמוך / פרנץ קאפקא)

הכיווץ האבסורדי של החיים שמביא לנו קפקא, יכול לעזור לנו כדי לחשוב מחדש על חוויות של החמצה ושמיטה. אם מה שיש לנו זה מעין ‘רכיבה לכפר הסמוך’, איך היינו רוצים שזה יראה? איך יראה היום הנוכחי, אם נראה בו את היום האחרון של חיינו?

בתרגול מדיטציה נותנים לפעמים תרגיל מחשבתי דומה: אם עשר הנשימות הבאות הן הנשימות האחרונות שלך עלי אדמות – איך תתייחס אליהן? או: דמייני שישיבת מדיטציה הזאת היא הישיבה האחרונה שלך, מה היית רוצה שיקרה בה?

אפשר להגיע לשתי מסקנות הפוכות כתוצאה ממבחן זה – האחת – שצריך להספיק כמה שיותר, משהו בסגנון של הספר ‘1000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות’. מסקנה זו מחוברת באופן הדוק לתחושה של החמצה תמידית. מסקנה שנייה – הפוכה – לשמוט כמה שיותר ציפיות, תחושות החמצה ו-“חבל’ שמונעים ממני פשוט לחיות. ובאותה נשימה לעצור, להאט, להתבונן, לתת לדברים לחלחל, להיות בקשר עמוק יותר עם הדברים ועם הקרובים והאהובים עלינו.

אם יש משהו שלימדה אותי ‘שביתת הקורונה’ הנוכחית זה שיש את מה שחשוב לי, ויש הרבה סרח עודף שנצמד לזה, שניזון מהחולשות ומהפחדים שלי. ושבעידן שלנו צריך להקדיש ‘זמן יומיומי של שמיטה’ כדי לברר ולהבדיל בין השניים. במסע לעבר חיים מלאים יותר, דווקא משום היותו קצר, צריך ללמוד כל פעם מחדש איך לסנן החוצה את קולות הרקע, ההחמצות המדומות, הדמיונות המיותרים והאתרים שלא נועדו עבורנו מלכתחילה.