שמיטה שאינה תלויה בארץ – מחשבות חדשות על מימוש רעיונות השמיטה בעולם צרכני

מחבר/ת: ד”ר אריאל פיקאר

 

“קרבה שנת השבע”

כמדי שבע שנים, בערב שנת השמיטה, אנו שבים לשאלה כיצד נממש את ערכיה של השמיטה בעולם בו אנו חיים. כבר בראשית דברי אבהיר שאין בכוונתי לעסוק כלל בשאלות ההלכתיות הקלאסיות של שמירת השמיטה בחקלאות המודרנית, המתעוררות בדרך כלל בהקשר זה: היתר המכירה או אוצר בית דין? יבוא מחו”ל או גידול במצעים מנותקים? וכדומה. כבודן של שאלות אלו במקומן מונח אך בסופו של דבר עבור רובו הגדול של הציבור השמיטה מתבטאת בצורה מינורית מאוד. אין היא אלא פרט נוסף בהלכות כשרות המזון. האתגר הגדול הוא יצירת משמעות לרעיונות השמיטה בעולם של חקלאות תעשייתית וטכנולוגיה מודרנית. 

במאמרו המפורסם “חזון הצמחונות והשלום” יצר הרב קוק שיטה פרשנית מעניינת וחשובה. הוא הציע לראות את המצוות הנוגעות לכשרות הבשר כביטוי למרחב רעיוני שמימושו המלא רחב ועמוק מהמצוות עצמן. הרב קוק ראה את מצוות התורה המגבילות את אכילת הבשר כקריאת כיוון להתעלות מוסרית גבוהה יותר, שכאשר יגיע האדם אליה ימנע את עצמו מאכילת בשר כלל ועיקר. את מצוות הכשרות הוא תיאר כחלונות שדרכן נכנס אור המעניק להם משמעות ויוצר דינמיקה של התפתחות וצמיחה מוסרית. 

אני מבקש ללכת בדרכו של הרב קוק ולראות גם במצוות השמיטה ביטוי לרעיונות גדולים שאותם יש לממש אף מעבר להגדרתם ההלכתית הצרה. הצמחונות אותה מתאר הרב קוק היא חזרה לעולם מתוקן שלפני דור המבול, לעידן בו נאסרה על האדם אכילת בשר. היתר האכילה לבני נח היוצאים מן התיבה נבע, כך טוען הרב קוק, מירידה אנושית מוסרית. כאשר נתקן אותה, לעתיד לבוא, נחזור ונאסור על עצמנו את אכילת הבשר.

גם את מצוות השמיטה אפשר לראות במשקפת זו. היא מבטאת את הרצון של האדם לחזור לגן עדן, לזמן שלפני קללת האדמה והאדם, לעידן שבו האדם חי בעולם מתוך רווחה יחד עם הטבע השופע מבלי שידרש להגיר את זעת אפיו ולאכול בעצבון מפרי האדמה. אני מציע אפוא לראות את מצוות השמיטה כביטוי לשאיפה מוסרית לתיקון האדם והחברה. לשם כך יש לתרגם את מושגי השמיטה לעולם בו אנו חיים, עולם טכנולוגי, גלובלי, תעשייתי ומסחרי הרבה יותר מעולמו של המקרא וחז”ל. אכן, בשנים האחרונות נאספות הצעות חדשות המבקשות לממש את ערכי השמיטה באורחות חיינו ולתת מענה לצרכים של התקופה והמקום בו אנו חיים. בדברים הבאים אבקש לתרום את תרומתי בענין זה ולהציג כמה מעקרונות והלכות השמיטה ואת הדרך בה ניתן לתרגם אותם לעולם החיים של כולנו. 

“מקץ שבע שנים תעשה שמיטה”: התקדמות הדרגתית

הלכות השמיטה הן כה תובעניות שרק אחת לתקופה של שבע שנים ניתן לממש אותן, וגם זה במאמץ רב מאוד. לעומת זאת, הרעיונות שיעלו כאן אינם תלויים בזמן ואף לא במקום. אפשר לממש אותם בכל עת ובכל זמן, בארץ ישראל או מחוצה לה. ובכל זאת, הדבר הראשון שעלינו ללמוד מן השמיטה הוא הקצב שלה – הדרך הנכונה להתקדמות מוסרית היא בצורה הדרגתית, בשלבים. כדאי אפוא לייחד תקופה מסוימת לשינויים הרעיוניים הללו, ושנת השמיטה היא הזדמנות נפלאה להתמודדות ולהתקדמות במגוון של נושאים הקשורים לרעיונות הגדולים של השמיטה, גם אם באופן חלקי וזמני.

 

“מאין באת”: כיצד יוצרו המוצרים שאנו צורכים?

תהליכי התיעוש המודרני הרחיקו את הצרכן מהיצרן בכל התחומים ובתוכם בתחום המזון. אנו רוכשים את מזוננו כאשר הוא מוכן ומזומן לאכילה; אנו מקבלים אותו לידנו ארוז ונקי וממהרים הביתה כדי להכין ממנו את ארוחותינו. איננו שותפים בתהליכי הגידול והעיבוד שעובר המזון לפני שהוא מגיע אלינו. קל לנו, ואולי נח לנו, להתעלם מתהליכים אלו ומשאלת האחריות המוטלת עלינו ביחס אליהם. גם הצרכן המודרני, שומר ההלכה הדתית, נוטה להתעלם מהם. די לו בחותמת הכשרות על המזון אותו הוא רוכש.

המסורת היהודית דורשת מאיתנו לבדוק מאין בדיוק הגיע המזון שאנו אוכלים. הלכות הכשרות מתייחסות ברובן למקור המזון: האם הבשר (או החלב) הוא של בעל חיים כשר? האם נשחט ונמלח כראוי? האם הופרשו תרומות ומעשרות מהפירות והירקות? האם נבדקו שאלות של ערלה וכלאים, חדש ושביעית? העקרון שיש ללמוד מכאן הוא שגם לצרכן יש אחריות לגבי תהליכי הייצור. 

השאלות שצריכות להעסיק אותנו ביחס לייצור המוצרים שאנו צורכים רחבות מאוד. עלינו לבדוק מה המחיר הסביבתי של המוצר שאנו צורכים, ביצורו ובשינועו עד אלינו; אלו שאלות שבין אדם ל’מקום’, לסביבה. עלינו לשאול מה היו תנאי ההעסקה של העובדים בכל שלבי הייצור והשינוע של המוצר עד שהגיע לפתחנו; אלו הן כמובן שאלות שבן אדם לחברו. נושאים אלו צריכים להיות חלק משמעותי ממכלול המצוות של הכשרות. כדי שמוצר מזון או כל מוצר אחר יהיה ‘כשר’ עלינו לוודא שלא נוצר מתוך עבירה או בעזרת התנהגות פוגענית לאדם או לסביבה. בשנת השמיטה, בה אנו מקדישים מאמץ נוסף לבדוק את מקורות המזון מן הצומח, נייחד זמן ומשאבים כדי לבדוק את מקורות הייצור של לפחות חלק מן המוצרים שאנו צורכים. לצרכנים יש כח רב, אנו יכולים להשפיע דרך התארגנות של צרכנים המבקשים לשנות את העולם דרך הכח הצרכני שבידם. למעשה, את דרך החשיבה הזו ראוי להרחיב גם למוצרים אחרים ולא רק למוצרי מזון.

 

“ברוך שעשה לי כל צרכי”: שמיטת צרכנות היתר

מעבר לשאלות ש”בין אדם למקום” ו”בין אדם לחברו”, עלינו לעסוק גם בשאלות של אתיקה אישית או מידות ראויות, שאלות “שבין אדם לעצמו”. מה אומר עלינו בולמוס הצרכנות שאנו שטופים בו? האם אנו חשים שהאישיות שלנו מתרחבת וגדלה ככול שאנו רוכשים יותר מוצרים? הצרכנות הפכה לסוג של בילוי, המנותק כמעט לחלוטין ממילוי הצרכים הפיזיים של האדם. צעירים ומבוגרים, כאלה שיש ביכולתם לקנות וכאלה שלא, משוטטים בקניונים, במרכזי הקניות ובמרחבי הרשת הדיגיטלית: מתבוננים, מודדים, בודקים ומשווים, ובסופו של דבר, גם קונים מוצרים שאין בהם צורך כלל וכלל.

הרמב”ם ניסח בסרקזם חד את הצורך האנושי הזה (מורה נבוכים, ג יב):

השאיפה למותרות אינסופית. אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם? לכן כל בור מושחת-המחשבה יהיה לעולם בצער וביגון על שאינו מגיע לעשׂות את המותרות שעשׂה פלוני. לרוב הוא חושׂף את עצמו לסכנות גדולות, כגון הפלגה בים ושֵרוּת המלכים. מטרתו בזאת להשׂיג אותם מותרות בלתי-הכרחיים… כאילו תכליתה של המציאות אינה אלא לענג את השפל הזה.

הכלכלה, כך אומרים לנו, מתקיימת ומשגשגת בזכות תופעה זו. ככל שנקנה יותר, ייצרו יותר וימכרו יותר. התוצר הלאומי יגדל, האבטלה תרד, ובא לציון גואל. ייתכן שהמודל המתמטי נכון, אך בעיני יש להכניס למשוואה גם ערכים מוסריים.

אחד המרכיבים של מצוות השמיטה הוא שמיטת הרכוש: בעל הקרקע שומט את בעלותו על קרקעותיו ופירותיו ומפקיר אותם לבני אדם ובעלי חיים, ובעל הממון שומט את בעלותו על החובות שחייבים לו. בשנת השמיטה אסור לאף אדם לצבור פירות או תבואה. לכל אדם מותר לקחת מהשדה והפרדס, מהמטע והכרם רק את הנדרש לו ולמשפחתו ליום אחד. בעולם בו אנו חיים איננו חשים במשמעות זו של מצוות השמיטה ביחס לקרקע. גם ביחס לממון אין אנו מקיימים כראוי את מצוות שמיטת הכספים (זאת כבר מימי הלל הזקן, שהתקין את הפרוזבול, שטר ה’עוקף’ את החובה לשמיטת כספים). אולם אנו יכולים לתרגם את הרעיונות הגדולים הללו לפעילות מעשית ומדורגת ביחס לצרכנות שלנו. 

בשנת השמיטה נבדוק את מידת הצריכה שלנו לעומת הצרכים האמיתיים שלנו. ננסה לעשות “שמיטת קניות”: לצרוך פחות, להשקיע פחות זמן ואנרגיה בקניות, לחפש אפיקים חדשים לצמיחה אישית שאינם קשורים ברכוש כלל. נזכור שהחטא שחטאו אדם וחוה בגן עדן היה קשור לתאווה לפרי היחיד שלא היה ברשותם. גן העדן הוא המקום שבו אדם מרגיש שיש לו את כל מה שהוא צריך, ואין הוא מבקש דבר נוסף. כחלק מהתיקון והרצון שלנו לחזור לגן עדן עלינו לתרגל את שריר הסיפוק במה שיש, ממה שבאמת צריך. 

 

“אוצר בית דין”: אפשרות להאטת הצרכנות

השראה לשינוי כזה נוכל למצוא בהלכה נוספת הקשורה לשמיטה: היחס לפירות שביעית, פירות שגדלו בשנת השמיטה. בשנה זו הפירות הגדלים על העצים אינם שייכים לבעל הבית והם מופקרים לכל. אולם ההלכה דאגה לכך שאף אחד אחר לא ישתלט על הפירות. התוספתא מספרת לנו על התקנות שנוצרו לשם כך: 

בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר… ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו” (תוספתא שביעית, ח א)

הרצון האנושי לאסוף, לאגור, לדאוג שלא יחסר גם מחר ומחרתיים, מתנגש עם מצוות השמיטה. מסתבר שהאוספים הראשונים של פירות השביעית, שעתה הם הפקר, אינם משאירים דבר לאלו שיבואו אחריהם, במיוחד הזקנים והחלשים. לכן תקנו חכמים מעין תחנת מכס בכניסה לעיר, שבה בודקים את החוזרים מן המטעים והפרדסים ומחרימים מהם את כל מה שמעבר לצריכה היומית שלהם. את הפירות המוחרמים מכניסים ל’אוצר שבעיר’ (ומכאן המושג ‘אוצר בית דין’) וממנו שבים ומחלקים לתושבי העיר מנות פרי שבועיות בצורה שוויונית. 

התוספתא ממשיכה ומתארת התפתחות נוספת: 

הגיע זמן תאנים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.

הגיע זמן ענבים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.

הגיע זמן זיתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.

כדי לייעל עוד יותר את התהליך ואולי אף למנוע נזק מיותר מפעילות קטיף בלתי מקצועית, בית הדין של הקהילה שוכר פועלים המבצעים את כל הפעולות החקלאיות הכרוכות בקטיף ובייצור היין השמן. את כל היבול הזה מחלקים אחת לשבוע בצורה שוויונית. בשלב זה של התקנה כבר נוצרו עלויות כספיות הכרוכות בעבודה וסביר להניח שאת העלויות הללו שילמו הצרכנים, שמהם נחסכו הטרחה והמאמץ הכרוכים ביציאה למטעים ולכרמים ובייצור עצמאי של היין והשמן. אך תשלום זה הוא רק על העבודה ולא על הפרי וההשקעה שנדרשה בגידולו, ולפיכך הוא מותר בשנת השמיטה. תקנת אוצר בית דין באה למנוע מהאדם לאסוף ולאגור את פירות השמיטה מעבר לצרכיו. בהשראת הלכות אלו אני מבקש לעצב מחדש את הרגלי הצריכה שלנו.  

 

“הגיעה שעת הביעור”: מסירה והחלפה של חפצים

ההלכה קובעת שאם אדם אגר פירות בשנת השביעית במשך עונת האסיף, עליו לבער אותם – כלומר, להוציאם מביתו ולהפקירם לכל – בסוף העונה. כך נאמר בתוספתא (שביעית, ח, ב):

מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על ביתו. ואומר: ‘אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול’. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.

קיימות מחלוקות רבות סביב הלכה זו, אך אני מבקש ללמוד בהשראתה נוהג שאנו יכולים לאמץ. מלבד המאמץ הנפשי הכרוך במיתון הצריכה והקנייה שלנו כדאי לנו לבדוק מה כבר אגרנו ואספנו בביתנו. שנת השמיטה היא הזדמנות טובה לספירת מלאי ולדילול הרכוש הרב והמיותר שצברנו. בהשראת מצוות ביעור פירות שביעית נבדוק מה מתוך הרכוש שיש לנו – בגדים, כלים, ספרים, צעצועים, רהיטים, מכשירים – כבר איננו משמש אותנו אך יכול להועיל לאחרים. נוכל להפקיר אותם לכל, כפי שעושים בפירות שביעית, או להעביר אותם בצורה מסודרת לגופים או אנשים הזקוקים להם.

 

אלו הצעות לתרגום כמה מן העקרונות המגולמים בשמיטה למציאות חיינו. בחלקו השני של המאמר נדון ברעיונות נוספים הטמונה בהלכות השמיטה ונבקש להציע גם להם יישום עכשווי. 

 

חלק ב

 

בחלקו הראשון של המאמר עסקנו בעקרונות השמיטה ובעיקר במאבק בייצר הצרכנות. בחלק זה נתמקד בדרך בה ניתן ליישם רעיונות נוספים בעולמה של מצוות השמיטה באורחות חיינו.

 

קדושת פירות שביעית: לאכלה ולא להפסד ולא לסחורה

לירקות ולפירות הגדלים בשנת השמיטה יש מעמד הלכתי מיוחד הנקרא ‘קדושת פירות שביעית’. זו אינה קדושה במובנים המוכרים לנו, כדוגמת קדושת התרומה או הקרבן. הקדושה מתבטאת בכך שפירות השנה השביעית מיועדים אך ורק לאכילה ולא לכל תכלית אחרת. כך דרשו חכמים על הפסוק “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (ויקרא כה ו-ז): “לאכלה – ולא לסחורה” (בבלי עבודה זרה, סב ע”א); “לאכלה – ולא למשרה, ולא לכבוסה” (בבלי סוכה, מ ע”א); “לאכלה […] – ולא להפסד” (בבלי פסחים, נב ע”ב). ישנם דיונים הלכתיים רבים אודות המשמעות המדויקת של איסור סחורה והפסד בפירות שביעית ובשאלה מהו שימוש ראוי, הדומה לאכילה, ומהו שימוש בזוי, הדומה לכביסה. אני מבקש להרחיב את הרעיונות הללו לתחומים נוספים. 

לאכלה ולא לסחורה. בהגיענו לרשתות מכירת המזון השונות אנו מצפים למצא בכל עת ובכל עונה את כל שפע הארץ הטובה. כיוון שרבים מאיתנו מוכנים לשלם על כך, דואגות רשתות השיווק להביא לנו את כל הטוב הזה מארבע קצוות תבל. כך לגבי מוצרי המזון וכך לגבי כלל המוצרים: רהיטים, מכוניות, חומרי בניה, מכשירי חשמל ועוד ועוד. אחד האתגרים האקולוגיים הגדולים ביותר נעוץ במה שקרוי ‘טביעת רגל פחמנית’ של מוצרים, כלומר, כמות האנרגיה שהושקעה באריזה ושינוע המוצרים ממקום הייצור לצרכן. ככל שהמרחק הגאוגרפי גדל כך גדלה טביעת הרגל הפחמנית – קירור, טיסות, הפלגות, רכבות, ועוד. המענה לאתגר זה נמצא בשינוי בצריכה שלנו. עלינו להשתדל לרכוש מוצרים מקומיים ככל האפשר. עלינו, כחברה וכקהילה, לפתח ולטפח גינות ירק קהילתיות, גם בעיר – על גגות ובמרחבים עירונים מתאימים. עלינו להעדיף תוצרת הבאה מקרוב, ללא מתווכים רבים, בפחות מסחר, שינוע ואריזה יקרה. גם אם נבחר לעשות זאת בקנה מידה קטן נבטא בכך את רוחה של התורה שציוותה “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה”. 

לאכלה ולא להפסד. חברת השפע בה אנו חיים היא בזבזנית מאוד. האמצעים הטכנולוגיים של הייצור הוזילו את מחירי הסחורות והמוצרים, ואנו מתייחסים לרבים מהם כמוצרים חד פעמיים – השתמש וזרוק. העקרון ‘לאכלה ולא להפסד’ מחייב אותנו לחשוב על הצריכה שלנו לעומת הצרכים שלנו ועל האחריות שלנו לצמצם את כמות האשפה בעולם, בעיקר באמצעות תהליכי מחזור, שמתרבים והולכים. 

בהקשר זה, מן הראוי לציין שאי הקפדה על מחזור היא גורם מרכזי בהשחתת הארץ. הרמב”ם הרחיב את איסור ‘בל תשחית’ העוסק בעצי פרי לעוד סוגים של השחתה: “ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית” (משנה תורה, הלכות מלכים, ו ח-י). בהמשך לדברי של הרמב”ם, עלינו להרחיב את איסור ‘בל תשחית’ גם להשחתה הנגרמת מן הדרך בה אנו מטפלים באשפה שלנו.

 

“לאוקומי אילנא!”: שימור ותיקון במקום חידוש ופיתוח

אחת האבחנות החשובות בהלכות שמיטה היא בין פעולות חקלאיות שנועדו לשמר את הקרקע והעצים מפני נזקים לבין פעולות שמטרתן הצמחה: הראשונות מותרות בשנת שמיטה ואילו האחרונות אסורות. דוגמא לכך נמצאת במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי (דף נ ע”ב) שם נאמר כי מותר להתליע, כלומר לנקות את העץ מתולעים שתקפו אותו, מותר לטפל בפצעים שנוצרו בקליפת העץ ומותר לסוך בשמן את מקום הגיזום בעץ כדי למנוע את זיהומו  של העץ. פעולות אלו מותרות מפני שהן נחשבות כפעולות “לאוקומי אילנא” כלומר, פעולות לקיום העץ שלא ינזק ובלשונו של רש”י שם: “ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא”. לעומת זאת, פעולות שהן “לאברויי אילנא” להשבחת העץ, כמו גיזום, הרי הן אסורות. כך לדוגמא מתירה המשנה להשקות את שדות השלחין בשנת השמיטה “שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה” (רמב”ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל א, ח-י).

אנו עסוקים בשיפור ושכלול אינסופי של תנאי החיים שלנו. המכשירים והכלים בהם אנו משתמשים מתיישנים מהר מאוד מפני שכל זמן קצר יוצאת לאור גרסה חדשה של הטלפון, המחשב, הטלוויזיה והמכונית. כך דרכו של עולם. שנת השמיטה מזמנת לנו את התשתית למחשבה ביקורתית אודות הפיתוח האינסופי. עלינו להסיט את האנרגיה שלנו מהרצון לרכוש מכשיר חדש או בגד חדש לבדיקה האם וכיצד אפשר לשמור על הקיים, לטפל בו ולתחזק אותו עד כמה שאפשר. כך לגבי בגדים, צעצועי ילדים, מכשירים ביתיים, מכוניות, רהיטים ועוד. כבר בשלב רכישת המוצרים עלינו לחפש את המוצרים בני הקיימא, אלו שיחזיקו זמן ארוך, שמיוצרים היטב מחומרים טובים ויעילים. הנהייה להחלפה מתמדת של מוצרים מעודדת את היצרנים לייצור מוצרים זולים הנראים טוב מבחוץ אך מתכלים מהר מבפנים. בשנת השמיטה נעסוק ב’אוקומי אילנא’, בתיקון כלים ומכשירים והחזרתם לשימוש של חפצים ובגדים כדי להמנע מבזבוז והשחתה מיותרים.

 

שנת שבתון

שנת השבתון למורים ולמרצים באוניברסיטאות מוכיחה שהדבר אפשרי מבחינה כלכלית. את הרעיון הזה צריך לפתח ולהרחיב למקצועות נוספים ולמקומות עבודה נוספים. השמיטה המקראית, כמו השבת, מתקיימת במקביל בכל הארץ ועבור כל עובדי האדמה. הקושי לקיים מצוה זו הוא עתיק, ובאופן חריג כבר התורה עצמה מציגה את השמיטה כמעוררת את השאלה הנוקבת: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?”. הפיתוח המודרני של שנת השבתון באופן מדורג, לפיו בכל שנה שביעית מכח ההוראה יכול לשבות, מסתבר כיעיל הרבה יותר. שנת השבתון המודרנית מתאפיינת בעידוד אנשי ונשות החינוך והאקדמיה לפיתוח אישי כדי שיחזרו לעבודתם רעננים לא רק ממנוחת הגוף והנפש אלא מלאים ברוח חדשה שאותה יוכלו להשרות על תלמידיהם ותלמידותיהם.

 

“שמוט כל בעל משה ידו”: שמיטת חובות בימינו

בשנת השמיטה הקודמת, שנת תשע”ד, יזמו חברי הכנסת רות קלדרון (יש עתיד) ויו”ר העבודה ח”כ יצחק בוז’י הרצוג – היום נשיא מדינת ישראל – יוזמה חדשה לשמיטת חובות גם לאזרחים. על פי היוזמה, עמותות הפועלות בקרב המגזר שלישי כמו “פעמונים”, “ידיד” ו”מקימי”, יאתרו משפחות שנקלעו לחובות וילוו אותן בשנת השמיטה עד להגעה להסדר החובות בתום התהליך. במטרה לסייע למשפחות שייבחרו לפרויקט תוקם קרן שתגייס כספים מהציבור הרחב, מיחידים ומעמותות, וכן מקהילות יהודיות בחו”ל. המשפחות יסכימו לליווי צמוד של הארגונים החברתיים לאורך שנה שלמה, ובסופה הן יזכו להסדר חוב על פיו הבנקים וחברת חשמל, למשל, יוותרו על שליש מהחוב; שליש נוסף יחזיר הלווה ללא ריביות והצמדה, והשליש האחרון יכוסה באמצעות קרן התרומות.

בשונה מן הרעיונות הקודמים שהעליתי במאמר זה, הרי שפרוייקט שמיטת החובות דורש את התערבות המדינה. מדובר בהתגייסות של כוחות רבים, רשויות כלכליות וארגונים וולנטריים, שיחדיו יעשו את המאמץ הנדרש כדי להוציא ממעגל העוני משפחות רבות. תהליך כזה אינו מתמצה בפעולה אחת של שמיטת חובות אלא כרוך בכניסה של משפחות נזקקות למסע ארוך של שיקום, שבסופו של דבר יאפשר להם לעמוד על רגליהן בזכות עצמם. גם כאן יש לראות את מצוות שמיטת הכספים כמקור השראה ולמצוא את היישום המציאותי שלה בדרך הנכונה והמתאימה ביותר.

 

שמיטה – בזמן הזה!

מאמר זה, על שני חלקיו, מבקש להרים את השמיטה מן הארץ, מן האדמה הפיזית ואף מארץ ישראל. בעידן המודרני השמיטה אינה תלויה עוד בארץ. עליה להתפשט לתחומי חיים רבים ולחולל בהם שינוי משמעותי. כדי שהשמיטה תוכל להתקיים בזמן הזה עלינו להעמיק בהבנת העקרונות המכוננים אותה ולחשוב מעבר להלכה המקובלת. אל לנו לשגות בחלומות בלתי מציאותיים אודות חזרה לאדמה ולטבע. אנו חיים בעולם טכנולוגי, מתועש וממוסחר, ובתוך העולם הזה אנו צריכים לממש את הערכים שלנו ולמצוא דרך להתקדמות מדודה והדרגתית המממשת רעיונות גדולים בצעדים קטנים.

פעילויות קרובות

פרס “יוצרים שמיטה” של מכון שלום הרטמן
מכון שלום הרטמן
31.12.21

עד 

31.12.21
פרס השמיטה – בסך 5,000 שקל למקומות הראשונים – יוענק להגות כתובה, ליוזמות חינוכיות וליצירות אומנות שיאירו פרספקטיבות חדשות על ערכי השמיטה

ניווט מהיר

מה עניין שמיטה אצל הציונות

מחבר/ת: בית מדרש לציונות
מה עניין שמיטה וציונות? מה חשבו הוגי ומנהיגי הציונות על שנת שמיטה? חוברת מרתקת עם מקורות רבים ומגוונים על ההיבטים השונים של שנת השמיטה

הקשר בין תשעה באב ושנת השמיטה

מחבר/ת: אביב בריגר

משטח מגע – תרמודינמיקה חברתית – שמיטת חומות

מחבר/ת: אביב בריגר

תרמודינמיקה – תיקון עולם – שנת שמיטה כתשובה לאומית

מחבר/ת: אביב בריגר

אסיף שמיטה ישראלית

אסופת מאמרים סרטונים וקטעים בנושא שמיטה

שעה לשבת (הארץ)

מחבר/ת: עינט קרמר
מכירים את הרגע הזה, שעה לפני שבת, כשכל שקוע בהכנות קדחניות אחרונות בכדי להכניס בכבוד הראוי את שבת המלכה? אז אם השנה היתה יממה – היינו עכשיו בשעה לשמיטה, וזה הזמן להכין את עצמנו, או לפחות להרהר בשמיטה ובמשמעותה לחיינו היום.