שמיטה – מקום האדם בעולם

את הרעיון של שמירת טבע ניתן למצוא במצוות השמיטה שבתורה: ויקרא כה, א-ה’:

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: “

הגמרא במסכת סנהדרין דף ל”ט ע”א שואלת: “מאי טעמא דשביעית?

אמר הקב”ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא..”

ממצוות השמיטה אנו למדים למי הארץ שייכת. וזה מסר גדול, אנו נוטים לעיתים לחשוב , שהארץ, היא שלנו ואנו רשאים לעשות בה ככל העולה על רוחינו. וכך כל שבע שנים אנחנו מקבלים תזכורת- למי באמת שייך העולם.

ישנה התייחסות דיאלקטית למקומו של האדם בעולם אותה ניתן לראות בהבדל בין פרק א ופרק ב בסיפור הבראיה בספר בראשית. בפרק א כח, נאמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ: האדם הוא השולט בבריאה.

ובפרק ב טו נאמר:ַ יִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: האדם מצווה על שמירת עולמו של הקב”ה. ישנו מדרש הדן על מקומו של האדם בעולם, האדם שנברא אחרון משני סיבות:

– האדם הוא נזר הבריאה- וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם . האדם השולט.

– לומר לאדם אל תתגאה יותר מידי – יתוש קדמך! האדם כמרכיב נוסף בבריאה.

והמפתח לשמירת הטבע ופיתוח בר קיימא, הוא האיזון בין שני הניגודים הללו.

במדרש בקהלת רבה ז’ סא’ נאמר:

“בשעה שברא הקב”ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך של תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.” ניתן להסיק כמה מסקנות חשובות מהמדרש:

א. דחיפות וחשיבות העניין- הדבר נאמר “בשעה שברא ה’ את האדם הראשון”.

ב. כל הבריאה נבראה בשביל האדם- בשבילך בראתי.

ג. למרות האמור במשפט הקודם העולם נשאר עולמו של ה’- “עולמי”.

ד. האדם מצווה לשמור על עולמו של הקב”ה ולא לפגוע בכל אשר בו- “תן דעתך שלא תקלקל”.

ה. לאדם צריכה להיות אחריות אישית לשמירה על העולם. והוא צריך לחשוב כאילו רק הוא בעולם- “אין מי שיתקן אחריך” .

ו. “אחריך”- אסור לנו להשתמש ולהנות מהעולם תוך גרימת נזק עתידי לסביבה .

וכל זה ממדרש אחד…

בהצלחה !