פֶּרְמָקַלְצֶ’ר, שמיטה והדיאלוג שביניהן

מחבר/ת: חגית מימון, נאמני תורה ועבודה

יש לי רומן אמיתי עם היהדות מאז החל מרד הנעורים הראשון שלי ועד היום, ואני כמעט בת 40. איני יודעת אם אחרי גיל 40 אסכים לקבל את הארץ המובטחת כאשר על ראשי המטפחת, או שאשלח לעוד סיבוב של 40 שניות עד שנים – אך מה שבטוח הוא שאני מאוהבת ביהדות מהראש ועד הלב. אני דוברת עברית, מתוודעת למשנה השירית, מתענגת על הלשון התלמודית, השפה החינוכית, הסביבתית, הניגונית, ועל הלשון התנ”כית כנגד כולן. אני אוהבת את השיח שבין כולן, ומלאכת התרגום מעשירה ומרתקת אותי. בדברים הבאים אני רוצה לשתף את הקוראים בחדוות הקיום שברב~גוניות: כיצד שיטת פֶּרְמָקַלְצֶ’ר (ראו מסגרת) עשויה לסייע בהבנת מושגי השמיטה, ולהפך, ומהעשוי להתחדש במפגש מושגי שכזה? אני מזמינה את הקוראים לשאת עמם תוך כדי קריאה את ההכרה באגדה שמאחורי ההלכה, ולקוות שתהא נטווית בנו כזרימת מים תת~קרקעיים ותספר לנו את הסיפור שלה.

 

מהי שיטת פֶּרְמָקַלְצֶ’ר (Permaculture)?

“פרמקלצ’ר היא שיטת תכנון סביבתית שמטרתה ליצור בתים, גינות ויישובים יצרניים, חסכוניים באנרגיה ומאריכי ימים, על פי דפוסים ותופעות טבעיים, מערכות הפועלות תוך שיתוף פעולה עם כוחות הטבע” (טליה שניידר).[1]

 

את שיטת פרמקלצ’ר (“חקלאות בת קיימא”) פיתחו ביל מוליסון ודיוויד אולמגרן האוסטרלים. המושג “פרמקלצ’ר” מורכב משלוש מילים: Permanent– בר קיימא; Agriculture– חקלאות; Culture– תרבות, והרעיון שהוא מבטא הוא שכאשר תרבות וחקלאות משולבות יחד מתוך כבוד ושיח אמיתי, מתפתחים חיים בני קיימא באותה חברה/אומה/קהילה, משום שמשאביה נשמרים ואף מפרים זה את זה. כלומר, יש איזון במערכת.

 

בישראל חיים כיום מאות אנשים המיישמים את שיטת הפרמקלצ’ר בתחומים רבים. בארץ הוקמו כמה חוות המשלבות חינוך ואקולוגיה מעשית. אנשים אלה שינו את אורח חייהם, וכך הם משפיעים לטובה על סביבתם האנושית והטבעית. כמו כן, הוקמו גם כמה עסקים זעירים המתאימים יותר לכוחות היצירה והעניין של בעליהם.

 

עקרונות השיטה

בבסיס שיטת הפרמקלצ’ר מונחים ערכי הכבוד והאחריות, מתוך הבנה פשוטה ועמוקה שאנו חלק מעולם שקיומו תלוי בנו וקיומנו תלוי בו. שיטת פרמקלצ’ר מלמדת אותנו להתבונן, להכיר ולהבין את המשאבים המקומיים לאורך תקופה מחזורית של שנה לפחות. ההתבוננות מגלה כי במקום שבו יש מפגש בין שני יסודות שונים, בין שני קצוות, נוצרת הפריה. לדוגמה,דווקא במפגש בין בריכת מים לשולי הגינה נוצר כר פורה לצמחים ובעלי חיים. זוהי מהותו של עקרון המקומיות, המורה על ייחודיותו של כל מקום, שמבדילה אותו ממשנהו. כל אחד מן המרכיבים של המערכת נמצא כנראה בדיוק במקום הראוי לו ולשכניו, ושורר ביניהם איזון.

 

 לכל אנשי הפרמקלצ’ר בסיס מוסרי משותף, הנשען על שלוש אבני יסוד של אחריות: 1. אחריות האדם לאדם; 2. אחריות האדם לאדמה; 3. אחריות האדם לחלוקת עודפים הוגנת. לצד אלה, לכל חלק בבריאה יש גם חמש זכויות בסיסיות: אוכל, מים, אוויר ומחסה נקיים; הייסוד החמישי ייחודי לאדם – גישה למידע ולפרנסה.

 

סוף מעשה במחשבה תחילה

על פי שיטת פרמקלצ’ר, התכנון מבוסס על התבוננות רחבה ומעמיקה בנמצא (משאבים – טבע, אנשים, סביבה וכו’). שיטת התכנון מתאימה לכל תחום בחיים – חינוך, ניהול, בנייה, אמנות ועוד, משום שההתבוננות מאפשרת לראות את המערכת ואת מרכיביה ולהבין את ההפריה ואת ההזנה ההדדית המתקיימות ביניהם. מטרת השיטה היא למקם כל מרכיב במקום הנכון ביותר לו, לשכניו ולכלל, כך שיידרש מינימום השקעה עד ליצירת מערכת שתהיה כמה שיותר עצמאית, ויושג ממנה מקסימום תפוקה, מתוך איזון והצמחה מתמדת. במקומות שבהם יש מינימום התערבות אנושית אנו מוצאים את אמנות החיבור בין המרכיבים באופן המאוזן ביותר.

 

הסוד הגלוי הוא הגיוון, הדיוק והצניעות. ניקח לדוגמה בית: כשהבית בנוי מחומרים המתאימים לאקלים ולטופוגרפיה, יש חיסכון רב באנרגיה. ביתי בנוי על הר במפנה מערבי. חציו בסלע, ומעליו עוד קומה. בבית שוררת טמפרטורה קבועה, כך שאיני זקוקה לקירור בקיץ, ואף החימום בחורף מינימלי. בית שכניי, לעומת זאת, חשוף וחסר הגנה, ולכן שכניי מוציאים כסף רב כדי לאפשר שהות סבירה בביתם. המחיר הוא זיהום מיותר ובזבוז אנרגיה. שתילת עצי פרי יכולה לספק מזון, חמצן, צל, שוברי רוח, שמחה ובידוד טוב יותר. זוהי רק דוגמה לחלק מפתרון פשוט. הרעיון אינו למצוא דרך לעשות מניפולציות על הסובב אותנו, אלא להשתמש במה שקיים ממילא. כמו באמנות לחימה – ללכת עם התנועה ולא נגדה.

 

מה בין השיטה לשמיטה?

הקשר בין הפרמקלצ’ר לשמיטה נוגע לתשתית שמונחת ביסודותיהם של שני הניסיונות לחנך את האדם לחיות בהתאמה מרבית לסביבתו. הן השמיטה והן שיטת פרמקלצ’ר תובעות מן האדם לחיות בתוך מחזוריות טבעית שבה הוא תופס את עצמו כחלק אורגני מהסביבה האנושית, החקלאית והקוסמית.

מבחינה ערכית, מצוות השמיטה ביקשה לעורר בנו צניעות כנגד תחושות הבעלות והרכושנות. במישור החברתי היא חוללה מהלך דרמטי שנועד לחשוף את המרקמים העדינים ברשת החיים והקיום האנושי כקהילה, כעם וכחלק מן הבריאה כולה. כמו בשבת, כך גם בשמיטה נגלית המציאות לכולם. לצד זאת, בעולם ההלכה השמיטה הפכה לעוד ציווי המוטל על האדם משמים. שומרי ההלכה נמנעים מ”חשש שמיטה”, אך לא בהכרח מחפשים את הטעמים העומדים ביסודה של ההלכה. המפגש עם שיטת פרמקלצ’ר עשוי להחזיר לחיים את הדיון המהותי על השמיטה, להסיר את ה”חשש שמיטה” ולהחזיר לנו את הטעם. השיטה יכולה לעזור לנו למצוא את החיבור לאדמתנו – קשר רב~שנים שאבד לנו בגלות, על כל רבדיו. מן העבר השני, השמיטה יכולה להעניק ַלַמעשה עומק ורוחניות תורנית, לחבר בין ניסיונות התיקון העתיקים שלנפש האדם לניסיונות התיקון המודרניים, להעניק קדושה לשיטה חדשה, ולהלביש את השיטה האוניברסלית בלבוש המתאים ביותר למקום הזה, בהיותה מצווה התלויה בארץ. המפגש הזה בין הקצוות עשוי לעורר בנו את המשמעות ואת הבסיס שהמצווה צומחת ממנו; להחיות את האגדה שבהלכה ואת ההפריה ההדדית ביניהן.

 

הדיאלוג בין השפות

החיבור בין שיטה מודרנית, מיובאת – עם שם ארוך וזר – ובין מקורות היהדות אינו מובן מאליו. אני מוצאת קשר בסיסי ביניהם – קשר הטמון בחיבור שבין שמים לארץ, בין אדם לאדמה; בעצם היכולת לשמוט מתוך אחריות; בהיבט החברתי של השמיטה, החותרת למצב טבעי של שוויון בין האדם, ובהיבט המחזורי, הקשור למספר 7. מתוך אמונה שבדיאלוג אמיתי יש לימוד וחידוש. בחרתי לשוחח על הנושא עם כמה אנשים, שכולם יקרים לי ואהובים עליי. לעתים דווקא בני השיח שלנו מנסחים ביתר קלות ובדיוק את מה שאנו מתארים בצורה ארוכה ומסועפת.

 

אבינועם, בת עַיִן

ראשון לשיח היה אחי, אבינועם מימון – אדם שומר מצוות, עובד אדמה ואיש חינוך ומשפחה, מטפל ועוסק בהתחנכות דיאלוגית. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בבת עין.

חגית: מה אתה אומר על הרעיון של שיח בין השפות – פרמקלצ’ר ושמיטה?

אבינועם: “לכאורה, יש כאן שתי שפות שונות שנובעות ממקום אחד. אין כאן באמת קצוות שונים, אלא מעין מפגש בין שני יסודות דומים. שיטת פרמקלצ’ר כאילו נובעת מהיהדות. אני חושב שההתבוננות התורנית היא הוליסטית מאוד, אך לצד האחדות צריך לזכור גם את החלקים, הרב~ממדיות, השלמות וסוד האיזון, כלומר הדיאלוג”.

חגית: אבל יש גם אחריות!

אבינועם: “האחריות נובעת מן הדיאלוג. היהדות מראה לנו איך הכול בעצם דבר אחד”.

חגית: “זה מזכיר לי את המדרש של ‘מי השילוח’ על הפסוק ‘וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם’,[2]שרואה בבריאת האדם יסוד שחיבר את כל הבריאה בכך שכל הבריות נתנו מכוחן והצטרפו לבריאתו”.[3]

אבינועם: “זה בדיוק העומק שעליו אני מדבר. מאוד מעניין לבחון איך היהודי חווה ומבין את הפרמקלצ’ר, ואיך הפרמקלצ’ר – את היהודי. בשמיטה, למשל, יש שני יסודות: האחד בא מלמטה, מהאדמה, מן ההקשבה לאדמה ולצרכיה ומהאיסור לנצל אותה. היסוד השני בא מלמעלה- זוהי המצווה לשמוט את האדמה אשר אינה בבעלותנו. זוהי דוגמה לחיבור שני הקצוות האלה”.

חגית: ויש גם קשר בין שמיטה ושליטה. אני נרגשת מכך שדווקא לפני הכניסה לארץ אלוהים אומר: ‘כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה”.[4]אנחנו צריכים ללמוד לשחרר אחיזות ולהתחבר מתוך הרפיה; לקבל את העובדה שאין לנו באמת שליטה ובעלות.

אבינועם: “בעיניי זהו בדיוק לב השאלה ‘מה עניין שמיטה אצל הר סיני?’.[5]בני ישראל חיו במדבר במציאות של נס וחיבור מיוחד עם הקב”ה: המן והמים, עמוד הענן ועמוד האש. בארץ ישראל נוצר חיבור שונה – חיבור לאדמה וחובה על הארץ. השמיטה היא סוג של קישור לארץ, לא זכות על הארץ (על זכות אפשר לוותר), אלא חובה. מצד שני, המצווה הזאת ניתנה בהר סיני, כי היא החיבור שבין הר סיני לאדמה, בין שמים לארץ – האיחוד”.

חגית: טוב, אחי, יש בינינו הבנה ושפה פנימית, אין לי ספק שאנחנו באים מאותו מקור…

 

ורד, קיבוץ צובה

השיחה השנייה התקיימה עם ורד, שחיה עם משפחתה בקיבוץ צובה שבהרי יהודה. ורד היא אמנית, מורה ליוגה לגדולים ולקטנים ומטפלת. היא מחוברת לאדמה מיום היוולדה, מתוך הרבה אהבה לעולם ולבריותיו. אני חולקת איתה חלק מהרעיונות שלי.

 

חגית: אז מה היא שמיטה בשבילך?

ורד: “השאלה שלך מעוררת בי כל מיני מחשבות ושאלות. מה עשו היהודים בגלות בשנת שמיטה?”.

חגית: הם לא שמרו על השמיטה. זוהי מצווה הקשורה רק לארץ ישראל.

ורד: “אז בעצם לא היה להם איפה ליישם אותה. ומה אם האדמה צריכה לנוח? אם אנחנו צריכים ללמוד שאין לנו בעלות על האדמה, אז אני לא מבינה למה היהודים לא שומרים על השמיטה גם בחו”ל”.

חגית: דיברתי על כך עם אחי אבינועם, שהאיר את עיניי בזיקה לעקרון המקומיות. האדמה בארץ ישראל היא אמנם המקום הרוחני של העם היהודי, שהשמיטה היא ביטוי אחד שלה. אני חושבת שאם הייתי חיה בחו”ל, לא הייתי רוצה לוותר על מצוות השמיטה.

ורד: “ובפרמקלצ’ר נותנים לאדמה לנוח? הרי הגידולים החקלאיים אינטנסיביים ודורשים כוח רב מהאדמה!”.

חגית: בפרמקלצ’ר השאיפה היא להביא לכך שבשנה השביעית האדמה וגידוליה יהיו עצמאיים, ללא טיפול. אנו מנסים להגיע לכך שהאדמה תהא פורייה, אבל מתוך איזון, כפי שהיא בטבע – באמצעות גידולים רב~גוניים, למשל. נו, אז מה היא שמיטה בשבילך, קיבוצניקית יקרה?

ורד: “בשבילי השמיטה קשורה בעיקר להרפיה ולריפוי. בשמיטה יש צד אקטיבי של יצירה, כשמתוך הרפיה באחיזות יש אפשרות לפעול ממקום של שינוי, ויש גם צד פסיבי – האדמה יוצרת ריפוי מתוך המנוחה שלה”.

חגית: זה רעיון יפה בעיניי. למדתי שהאדמה מצמיחה את מה שהיא צריכה. כשחורצים בה שביל, הצמחים הראשונים שיצוצו הם אלה שאנחנו קוראים להם ‘עשבים שוטים’, אך דווקא הם מעניקים לאדמה את שהיא זקוקה לו כדי לרפא את עצמה.

ורד: “האדמה תמיד מאוזנת. העבודה שלנו היא להקשיב לאדמה מתוך כבוד ולמצוא את האיזון והקשר שבין האדם לאדמה. זה קשור בקשר עמוק לאמונה באלוהים: חקלאות הבעל בארץ ישראל היא חקלאות מקומית שתלויה בגשמים, שלא כמו במצרים, המושקית בשפע הנילוסי. בארץ ישראל ה’בעל’ הוא אולי ‘בעל הבית’, אלוהים”.

חגית: וכל הקיום הזה שלנו כאן, אם יירד גשם ואם לא, מותנה בהתנהגות המוסרית שלנו. אם נשמור על צדק וצדקה, אז יירד הגשם בעיתו, ואם לא נשמוט את האדמה, נִגלה ממנה.

ורד: “זאת אומרת שהקיום שלנו כאן בארץ מוטל בספק. כשהיהודים חזרו ארצה מהגלות הם חיפשו קודם כול את האדמה, אבל מהר מאוד הם עזבו אותה. כבר אז הם העדיפו להעסיק פועלים ערביים, וכבר אז התחיל חוסר הכבוד לאדם הפועל ולאדמה. עבודת האדמה ושמירת האדם והאדמה הן לדעתי הביטויים הכי מעשיים לרוחניות. אלון, אחי, נוטע כאן זיתים בטרסות, והאהבה והכבוד לאדמה ולאדם ניבטים מהן ביופי רב. כל פעם שאני חושבת על זה, אני מתרגשת. בזמן ההתנתקות אלון נסע לגוש קטיף ועזר לחקלאים לפרק את החממות ולהביאן לכאן, ועכשיו יש כאן זיתים עם סרטים כתומים שמחכים למקום קבע כדי לשוב לבעליהם. זה בעיניי כבוד למקום, לאדם ולאדמה”.

 

ענת, ניו יורק

ענת ליטוין, חברתי, חיה כיום בניו יורק. ענת היא אמנית, מנהלת גלריית מקור, ומעל לכול – אדם שופע אמת וטוב.

 

חגית: ענתי, מהאת יודעת על שנת השמיטה?

ענת: “לא יותר מדיי. אני יודעת שבכל שנה שביעית מניחים לאדמה. לא עובדים ולא מפעילים עליה שום כוח ורצון. מעניין אם משקים את האדמה…”.

חגית: בשמיטה מותר לקיים ואסור להשביח. כלומר, מותר להשקות כמה שצריך כדי קיום.

ענת: “זאת אומרת שלא מבקשים ממנה דבר בחזרה. יש לאדמה יכולת לרפא את עצמה מכל המאמצים לעמוד בדרישות האנשים. מניחים לה להתמלא במינרלים ולאגור משאבים מחדש. זה מחייב את האדם לכבד את האדמה, ליצור גבול ביניהם ולהבין שזה לא מובן מאליו שהיא נותנת לו. בדומה לשבת, כך גם בשמיטה האדם יכול להיזכר במקומו בעולם ובמקומו של העולם בתוכו, וליצור מערכת יחסים חדשה. אני רואה בכך סוג של התאפסות. ככל שהמנוחה וההרפיה נמשכות בתוך מחזור שלם של עונות, מחזור של צמיחה, כך גדלה חדוות החזרה ליצירה. בפרק הזמן שבו האדם משחרר את האדמה, בד בבד הוא משחרר את עצמו מעבדותו לה. זה מוביל להתבוננות שאין בה מעשה, שמתוכה הוא יכול לנתב עצמו למקומות אחרים של עשייה”.

 

אנו קוראות יחד את פרשת “בהר”.

חגית: אז מה את לוקחת מהשמיטה לחייך בניו יורק?

ענת: “כאן אני יכולה לאכול מה שאני רוצה. אני מזהה שזה מְזַמֵּן לבוא לארץ בטיפוח יחסים גשמי ורוחני. זה יוצר קשר למקום, זה מאחד את הדברים. האדמה והרוח קרובות יותר זו לזו. בגלל המרחק מן האדמה אני מרגישה שאני מחוץ לקונטקסט – מה שמגביר את הזיקה ואת תחושת ההפסד שבריחוק הפיזי מהאדמה הזו. גם בעניין הזה אני חשה קִרבה גדולה לשבת: הצורך בהפסקה ברצף החיים ובשקט, וגם הרצון לאינטימיות שנוצרת בין האדם לאדמה בשמיטה. בחיים העירוניים, בתוך הנתק מהטבע, אני מרגישה צורך להמציא את המקום הזה”.

חגית: מעניין שאת מתחברת דווקא לשמיטת האדמה, שקשורה – לפי “מי השילוח” – למקום(עולם). הרי קראנו גם על שמיטת החובות, הקשורה לזמן (ריבית) ועל שחרור העבדים, הקשור לאדם (נפש)!

ענת: “כל אלה באמת רעיונות נפלאים, אבל אני מתחברת יותר לשמיטת האדמה, כי אני מרגישה שגם מי שאינו חקלאי צריך להיות מודע למקורות המזון שלו. זוהי הזדמנות להכרה ולהכרת תודה לחקלאים ולאחריות ההדדית. בחו”ל אני זקוקה לשמיטה במובן של התבוננות; אני רוצה לצאת יותר לטבע, להתבונן בו ולהיפגש איתו. זה מוביל אותי למשל להבנה שונה של הפסוק ‘בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה’[6]בהקשר של השמיטה: שש שנים תזיע, ובשביעית לא! כלומר, אסור לך להזיע ולאכול (ועוד בברכה) כי מה שיש היום נועד בשביל המחר. לעשייה שלנו בעולם יש הדים מתמשכים”.

 

רגע לפני השמיטה…

אני מרגישה בת מזל ועשירה על כך שיש בחיי אנשים כה נפלאים, ושאני יהודיה החיה בתוך שפע של נהר היוצא מעדן. אני מאחלת לנו שנדע להיות מי שאנחנו, לתת ולקבל; שנבין שקיומנו תלוי בגיוון הרב~ממדי במערכת המופלאה של הבריאה; שנוותר על הצורך שלנו להגדיר עצמנו כיותר טובים מהאחר; שנחשוק ברצון לדייק; שנבחר לבנות את הכלים המתאימים ולהימצא בדיאלוג ער עם החיים ולשמור על האיזון העדין מתוך כבוד ואחריות. משלושה יוצא אחד – ‘כַּבֵּדאֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ’, ואז נהיה בני קיימא ונשמור על הנהר היוצא מעדן תמיד, לילדינו ולנו. כל שנשאר לנו לעשות זה באמת לסור מרע ולעשות טוב. אמן!

[1] טליה שניידר היא מחלוצי הפרמקלצ’ר בישראל, מחנכת ומייסדת אתר השומרה ביער ירושלים ומקימת משק צוף. פרטים נוספים ראו באתר האינטרנט: www.yaarbooks.com .

[2] בראשית א, כו.

[3] ר’ מרדכי יוסף מאיז’ביצה, מי השילוח, פרשת בראשית, ד”ה “ויאמר אלהים נעשה אדם”.

[4] ויקרא כה, ב.

[5] פירוש רש”י לויקרא כה, א.

[6] בראשית ג, יט.

 

נכתב ע”י חגית מימון. פורסם בגליון 33 של “דעות” בהוצאת נאמני תורה ועבודה

https://toravoda.org.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94/%d7%a4%d6%b6%d6%bc%d7%a8%d6%b0%d7%9e%d6%b8%d7%a7%d6%b7%d7%9c%d6%b0%d7%a6%d6%b6%d7%a8-%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99/

פעילויות קרובות

לא נמצאו עמודי לימוד

ניווט מהיר

ניוזלטר פרשת בהר התשפ״ב

ניוזלטר מבית טבע עברי ושמיטה ישראלית לקראת פרשת בהר התשפ״ב

בניית קהילה מקיימת בשנת השמיטה

בשש השנים האחרונות הזמן ייצר מרחב שבו בני האדם השקיעו זמן, ואנרגיה רבה בכדי לגדל את התבואה. שנת השמיטה מסירה את האחריות שלנו מהגידול הפיזי, ונותנת לנו אפשרות לייצר מרחב שמזמין א.נשים למלא אותו. המרחב מאפשר לנו להתמקד בגדילה אישית, קהילתית, אנושית.

מימד העצירה בשנת השמיטה

פרשת בהר מתחילה עם מצוות השמיטה ומחדשת לנו שלא רק בני האדם יכולים וצריכים לצאת לשבת, אלא שגם הקרקע. להבנתי, לא בכדי המקרא מדגיש לנו שהארץ שובתת מצד עצמה שבת לה’ ולא רק בעקבות השחרור הזמני שלה מהאדם, ששמטה ונטשה.

אוהלי שמיטה

אוהל שמיטה ישראלית הוא פרוייקט שמתקיים על מנת להביא את הנושאים האלו ולראות איפה הם פוגשים אותנו בחיינו כיום. אם זה בהפרדת פסולת וצמצום בזבוז והקשר שלהם לקדושת השביעית, בהזמנה להאט, להתבונן ולראות האם יש דבר מה שדורש שינוי, תיקון או רק עצירה מה- בחיינו הפרטיים, הקהילתיים, בעולם, או גם אם זה רק רגע לעצור ולהתסכל על הנוף. אוהלי השמיטה מבקשים לאפשר את המרחב לאפשרויות האלו, אנו מדברים.ות על רעיונות השמיטה השונים תוך כדי פעילויות יצירתיות שנוגעות אליהם ומתקשרים עם לערכי הקיימות והסביבה.

שנת השבע ומיזם פריומי

שנת השבע ומיזם פריומי- חוזרים לאוצר בית דין של תקופת המשנה יובל תורר

עולם החסד מתגלה בשנת השמיטה

עולם החסד המתגלה בשנת השמיטה- הרב יוסף צבי רימון עולם החסד מקבל חיזוק מיוחד בשנת השמיטה. התורה אומרת (שמות כ”ג) “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך” (שמות כ”ג). התורה מפרטת את האיסורים של השמיטה: איסור זריעה, איסור זמירה (חיתוך ענפים בכדי שהעץ יגדל טוב יותר), איסור קצירה ואיסור בצירה (ויקרא כ”ה).