תפריט
אם אכן קיים ציבור שקורא את התורה כמו שהיא, שחי את הטרמינולוגיה של משה, כפי שאנו חשים אותה בעצמתה וברעננותה הנצחית בימי אלול-תשרי אלו, כשאנו קוראים את פרשיות ספר דברים, אם יש ציבור שמסרב להיתקע בשמירת נושנות המתחזות כיהדות מצד אחד, ואינו מוכן מצד שני לחיים חילוניים למעשה המתובלים בבית הכנסת וזמירות שבת, האתגר מספר אחד לציבור הזה הוא מצוות השמיטה. ואני מדגיש, מצוות השמיטה, לא בעיית השמיטה.
אבותינו בימי המשנה והתלמוד, שמרו את השביעית במסירות נפש שלא תיאמן בזמננו. התנאים הכלכליים היו קשים ביותר, עניים היו מלקטים חתיכות בד בגודל שלוש אצבעות כדי להרכיב מהן בגד, ועניים שמתו היו נקברים ופניהם מכוסות “מפני שהיו פניהם משחירות בשנת בצורת!”. אולם בתנאי מחסור איומים כאלו, ובחברה המבוססת על החקלאות, מעטים היו פורצי הגדר בשביעית. “גיבורי כח עושי דברו, אלו שומרי שביעית”; “אמונת זה סדר זרעים” – לא היו מליצות בעלמא. באיכה-רבה מסופר על מחזה אנטישמי רומאי שבו המוקיון שואל את הגמל מפני מה הוא בוכה, והגמל משיב: שנת שביעית השנה, והיהודים אכלו את כל הקוצים שלי… אילו הקצנו מתרדמתו את אחד מאבותינו אלה והראינו לו את ארץ-ישראל הפורחת שבה אין אדם אחד “עני” לפי מושגי דורו, את תנאי הרווחה שבהם חי כל אחד מאתנו, בוודאי היה מתמלא שמחה על כך שאפשר היום לקיים בהרווחה ובשמחה את המצווה הגדולה – מצוות השמיטה.
ומעתה, ציונות שיוצאת מן המקור, שביסודה האידיאל התנכ”י ולא הרצון “לפתור את שאלת היהודים”, לא תמצא לה מנוחה עד שתבסס את בניין הארץ על יסוד קדושתה, מצוותיה ושבתותיה.
אבל יותר משמוכרת כיום מצוות השמיטה, מוכרת לרבים בעיית השמיטה. התפיסה “הבעייתית” מתבלטת יפה באמירה תמציתית שנשמעה פעם מפי איש ציבור דתי בראיון רדיו : “ישנן שתי דרכים לשמור את השמיטה: אחת על ידי קניית פירות ותבואה של גויים, ואחת על ידי מכירת קרקעות הארץ לגויים”.
נסה למצוא את הקשר בין זה לבין מה שכתוב בתורה על שבת הארץ, כעמוד תווך של המחשבה הישראלית, המוקד ההלכתי של קדושת ארץ ישראל, מפתח של גלות וגאולה! מה לתבן את הבר?
בכל שבע שנים, בהתקרב שנת השמיטה, יוצאים לשוק עשרות או מאות פרסומים, ספרים, חוברות, לוחות – תאריכים, ומתקיימים שיעורים וימי עיון, בבתי הספר מקדישים תכניות לימודים מורכבות לנושא ובציבור ככלל מורגשת ציפייה. כשמגיעה שנת השמיטה מתמוסס כל זה ונותן תוצאות מאכזבות. כמעט הכל מתנקז לתוך “שתי הדרכים” שהזכרנו.
ההתמודדות עם “בעיית השמיטה” נעשית כיום בארבע דרכים עיקריות.
א. הציבור הכללי, החילוני והדתי-לאומי “סומך על היתר המכירה“. פירוש הדבר – אינו משנה דבר מן ההרגלים שבכל שנה ושנה. החקלאים מגדלים את גידוליהם כדבר יום ביומו והצרכנים, כמובן, אינם מרגישים בשום שינוי. על “היתר המכירה”, תוקפו והרעותות שבו כבר נשברו קולמוסים, ולא נחזור כאן על מה שכבר נאמר ונשנה יותר ממאה שנה. נאמר רק שזהו היתר מערים ומעליב ביותר, ושהרבנים שהפעילו אותו הדגישו תמיד, בכל שמיטה, שאינו אלא הוראת שעה ושלפני כל שמיטה יש לבחון אותו מחדש. ויש היבט אחר, שאנחנו יכולים ללמוד מתוך נסיוננו בחמישים שנות המדינה, בשלושים שנות ההתנחלות ובעשרים שנות הנסיגות, ולדעתי הוא משמעותי הרבה יותר וחמור הרבה יותר: על בשרנו למדנו שההיבט ההצהרתי שמאחורי המעשים גדול יותר מן המעשים עצמם. פתגמיה של הציונות המעשית – “לא חשוב מה יאמרו הגוים, חשוב מה יעשו היהודים”, “הכלבים נובחים והשיירה עוברת”, לא עמדו היטב במבחן המציאות. מתי המעט ששיננו במשך עשרות שנים “עם פלסטינאי” ו”כיבוש משחית”, גברו על הכחות הגדולים מהם לאין ערוך, שחשבו שלא חייבים לצעוק “נחלת אבותינו”, שאפשר לקרוא לזה גם ‘שטחים’, ושבעזרת צה”ל הגדול ותנועות ההתישבות, אפשר להיות הכח החזק בשטח ולבנות התישבות מפוארת בבקעה ובחבל ימית. גם בעניין השמיטה וה’מכירה’, מוטב שלא נזלזל בערכן של מלים. המשמעות הסמלית של עם שקם ומוכר – פיקטיבית – את כל אדמתו לאחרים, ומתוך שיקולים ‘הלכתיים’ דוקא לערבי מוסלמי(!), היא ענין מעשי וממשי מאד. סופה של מציאות זו שתקום עלינו במוקדם או במאוחר – ובצדק!
ב. השיטה החרדית הקרויה כיום “שמיטה לחומרה” היא השלטת בשמיטה זו לא רק בבני ברק אלא גם בכל מרחב ירושלים וערים אחרות, ובכל מקום שיש בו כשרות למהדרין – מפעלי מזון, מסעדות, קיטרינג ומלונות. מה היא “שמיטה לחומרה”? קודם כל ובעיקר פירות וירקות של ערבים בארץ, ובצדם גם ירקות של ישראל מן הערבה. באופן חלקי מיבאים גם ירקות מאירופה ומעבר לים ומשתמשים בגידולי מצע מנותק, אבל ברי שהרוב המוחלט בנוי על היבול הערבי.
ההתבססות על החקלאות הערבית היא כמובן חיזוק ועידוד רב לאחיזה הערבית בארץ ישראל, הדבר הזה לא פחות משהוא מרגיז כשלעצמו, הוא חרפה במישור העקרוני. נוצר מצב שיהודי טוב מתפלל ומקווה שחס ושלום לא יקטן מספר הערבים בארץ, שהם ימשיכו לגדל ולעבד, על זה הוא בונה לא רק את כלכלתו, את הבנייה, את שוק העבודה (שזו בכייה לעצמה!) אלא גם את היראת-שמים שלו. רשת שלמה של משגיחים, מפקחת לא על קיום מצוות, אלא על טהרת התוצרת והגידול הערבי! בשמיטה תשס”א קיבלה השיטה הזאת אופי מפלצתי. הערבים הורגים בנו בכל יום ובכל מקום ואין צריך לומר שיהודי הנכנס למקומותיהם אחת דתו להמית, ובתוך המציאות הזאת אנחנו ממשיכים – בשם התורה – לחכות לתוצרתם שתגיע אלינו מן המקומות שאין אנו מעזים להתקרב אליהם.
בלחץ המציאות הקשה התפתחו ‘קומבינות’ יצירתיות, מהן מפתיעות ודי קשות לעיכול. בדקו חכמים ומצאו שיש באזור מסמייה(!) אדמות הרשומות עדיין בטאבו על שם בעלים ערבים. מייד נזרעו שם שדות שבהם עובדים ישראלים מטעם אותם ערבים, ואת תנובתם הם משווקים למהדרין. לא רחוק משם, באזור בית שמש, עובדים חקלאים ישראלים על חלקות שנרכשו על ידי מנזרים(!), ואף הם מסייעים בידי שומרי “שמיטה לחומרה”.
ג. ההסתמכות על תוצרת של יהודים מן הערבה, מקובלת כיום גם על רוב הרבנים ה’ציונים’. היא בנויה על ראיית מרחבים אלו כ”ארץ העמים” הפטורה מן המעשרות והשביעית. בעיני היא תמוהה מאוד. כידוע, אזורים אלה נכבשו מדעת יושבי ארץ-ישראל על ידי צבא משותף לישראל ולצורך עם ישראל. הם גם נושבו ומוחזקים בפועל על ידי ישראל. כלומר, זכינו ובמקומות אלו התגשמה הבטחת ה’ “ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים” בכל היקפה. מה להם ולארץ העמים?
אלא ששוב יש כאן ברית בין התפיסה החרדית לתפיסה ה”מזרחניקית”. ה’חרד’ פטור בכלל מלענות על השאלות שהעלינו. שהרי ברור שכל מה שיש לנו היום “זה לא זה”. האכסיומה היא שאנחנו בגלות ומכל מה שעבר על עם ישראל בדורותינו, במקרה הטוב, כדאי להתעלם. ה”מזרחניק” מצד שני הרי הוא אזרח טוב וציוני טוב ה”ממלא את כל חובותיו למדינה” ו”יחד עם זאת הוא גם דתי”. הוא יוצא ידי חובת אמונה בהלל של יום העצמאות “עם ברכה” ומעדיף ששאלות הלכתיות סבוכות יוכרעו כמקובל, בלי לערב פוליטיקה.
כמו בנושאים עמוקים ומסועפים רבים, גם כאן, יסוד העניין נעוץ בהבנה פשוטה של שאלה עקרונית, שדפים רבים העמוסים באותיות רש”י צפופות לא יוכלו לכסות עליה. אני זוכר יפה פגישה מביכה שהיתה לי באחת השמיטות הקודמות עם חבר מן המילואים איש קיבוץ בערבה, שאמר לי בקיצור: “תשמע, אני כועס עליכם, אם אנחנו חוץ-לארץ, אז תגידו לנו לעלות לארץ ולא לגדל לכם ירקות!”.
ד. בגוש קטיף התפתח מערך מסועף של גידול ירקות במצע מנותק ובחממות. נוסף על כך ישנם חקלאים שומרי שביעית המספקים לשוק ירקות שנזרעו בשישית ופירות העץ על פי “אוצר בית דין”, ובקדושת שביעית. אפשר לומר שמגזר זה הוא בבת העין של שמירת שמיטה כמאמרה. ואולם, החיסרון היסודי של אוצר בית הדין במציאות שלנו הוא שהציבור אינו זקוק לכך באמת. אלו קונים ממילא פירות רגילים כבכל שנה ושנה ואלו קונים במערכת ה”שמיטה לחומרה” כל פרי וירק.
איך יוצאים, אפוא, מבעיית השמיטה?
וכאן אנו צריכים לפנות אל דברי התורה אודות מצוות השמיטה, ולרענן את זכרוננו באשר למהותה ולמטרותיה. מצוות השמיטה נזכרת לראשונה בפרשת משפטים (שמות כ”ג י-יא), אולם לפירוטה המלא היא מגיעה בפרשת בהר (ויקרא כה ב-ז):
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה’. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל.
מן הפסוקים עולים שלושה פנים למצוות השמיטה:
שביתת הארץ (הכותרת והמסגרת),
איסור העבודה בשדה (הפירוט הפנימי),
והפקרת הפירות או הביטול של הבעלות (בפסוקים האחרונים).
שני הפנים האחרונים ידועים ומוכרים. כדאי להרחיב מעט דווקא בעניין הראשון: שביתת האדמה מהייצור החקלאי. השביתה אינה מיוחסת לאדם, אלא לאדמה: ושבתה הארץ, שנת שבתון יהיה לארץ, שבת הארץ. זוהי הכותרת של השמיטה – שביתת הארץ. יש ערך לכך שהארץ תשבת, עד כדי כך שבקללות הבאות אחר כך, בפרשת בחוקותי, מתוארת שממת הארץ בימי החורבן כפיצוי לאי-השמתה בימי השמיטה: “אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה” (ויקרא כו לד). הארץ אינה אובייקט בלבד, אלא “צד” בעניין.
במצב הנוכחי איננו מקיימים את השמיטה מכל היבט שנסתכל עליה. את השמיטה במובן הסוציאלי איננו זוכים לקיים, אך לכאורה ירידת חשיבות הפירות והיבול כחלק מהחיים הכלכליים אונסים אותנו לאבד את המשמעות הזאת של השמיטה. אך גם את שני המובנים האחרים, עושקת מאתנו שיטת “שתי הדרכים” (ה”היתר” וה”נכרי”). התורה אומרת שהחקלאי היהודי צריך לא לעבוד בשנה זו – והוא עובד; התורה אומרת שהארץ צריכה להיות בלתי מעובדת בשנה זו – והיא נעבדת.
לשוב לשמירת שמיטה כהלכתה פירושו לשוב למצב שבו חקלאי הארץ אינם עובדים בשנה זו, ובו ארץ ישראל אינה מעובדת בשנה זו. שמירת שמיטה על פי כוונת התורה פירושה לוותר על יבול התבואה והירקות של ארץ ישראל בשנה הזאת.
הכלל הפשוט שאין אוכלים מיבול הארץ (מלבד פירות האילן) בשנה הזאת, מחלץ אותנו מאותה משוואה שאינה כתובה בתורה, לפיה אי-קניית עגבנייה מחקלאי יהודי בארץ ישראל פירושו קנייתה מחקלאי ערבי בארץ ישראל. פשוט לא קונים שום עגבניה שנזרעה בארץ ישראל בשנה הזאת! התוצאה תהיה שהארץ אכן תשם לשנה אחת. השדות יהיו מוברים.
לאוזן ציונית האמונה על “הפרחת השממה” קצת קשה לשמוע על “הוברת שדות”. אבל כאשר הדבר נעשה אחת לשבע שנים, כמצווה, מתוך ראיית הארץ כמי שראויה לשבתון, מתוך ראיית ארץ ישראל כארץ מיוחדת, וזיקת ישראל לארצו כזיקה ייחודית – הלב הציוני צריך דווקא להתרחב.
גם בלי להיות בקי בתאוריות אקולוגיות, ברור שהוברת שדות אחת לשבע שנים יש בה משום תרומה של ממש להשבת איזונים נחוצים לטבע, בפרט לנוכח האינטנסיביות של הגידולים החקלאיים שלנו. בשנה כזו ניתן גם לחדש את הזיקה בין החקלאות ובין האדם הרחוק ממנה: השדות ריקים והביקור בהם אינו רומס והורס; החקלאים פנויים.
ומה באשר ליצוא החקלאי? אכן, שאלה לא קלה. אפשר שהפסקה של שנה מדי שבע שנים תגרום לספקים “יציבים” יותר לתפוס את השווקים שלנו בחו”ל. צריך יהיה לתת תשובה לשאלה זו, אבל לא מן הנמנע שלצד הנזק תצמח גם תועלת: יישומו של מודל תנ”כי הצופן בחובו עקרונות של איזון אדם וטבע ושל אי-בעלות מוחלטת על הקרקע, על ידי היהודים במדינת היהודים, יכול לעורר עניין עצום, קידוש השם גדול, והערצה מחודשת למפעל החקלאי הישראלי. לא מן הנמנע שתתפתח אפילו תיירות-שמיטה של גויים שיעריכו, כרגיל, את הוברת השדות יותר מאשר אנו עצמנו.
הרעיון של קיום שמיטה כמאמרה מעלה מיד את השאלה: רגע, מה נאכל? וממה יתפרנס החקלאי?
כיוון שרובנו צרכנים ולא חקלאים, נברר ראשית מה “המחיר” שאנו הצרכנים נצטרך לשלם עבור שמירת השמיטה.
בתמצית, מצוות השמיטה כוללת, שלושה מיני גידולים.
א. פירות האילן, אלה מופקרים ומותרים באכילה “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה”. לפי התוספתא מותר לבית הדין לשכור פועלים שילקטו, יאגרו ויפיצו את הפרי במקום להטריח את הציבור ללקט כל אחד לעצמו. הוברת השדות אינה אמורה להשפיע השפעה גדולה על זמינות הפירות למאכל, אלא על הצורך להקפיד בשמירת קדושת שביעית בפירות (ושוב “הרווחנו” שיעור ביחס שבין האדם למזונו, שבין אדמה סתם לאדמת ארץ ישראל, ועוד).
ב. תבואה וקטניות. הפתרון המקראי לצורך התמידי באבות המזון הללו הוא אגירה במחסנים מן השישית: “וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית… ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית” (ויקרא כה כא-כב). גם כיום צרכי המשק בתבואה ובקטניות, ייבנו על אגירה משנה חמישית ושישית (בצד יבוא שממילא המשק זקוק לו).
ג. ירקות חד-שנתיים שאינם נשמרים. בימי המקרא הירקות היו נדירים (שהרי גידול הירקות מחייב השקיה), ונזכרו רק בהקשר… הגעגועים למצרים. בזמן בית שני ואחרי כן, הרבו באכילת ירקות. בשביעית הושלם החוסר בירק על ידי מיומנות רבה בשימוש בצמחי בר, יחד עם יבוא ירק מחוץ-לארץ ומאזורים שלא החזיקו בהם בתוך הארץ.
גם כיום, צמצום השימוש בירקות במשך שנה אחת אינו אסון; יש בכך כדי לחדש את תשומת הלב שלנו לירקות שאנו אוכלים בשאר השנים, לעונות שלהם ולמקומות הגידול שלהם. אלא שהטכנולוגיה של ימינו מאפשרת לנו פתרונות רבים להתמודדות עם העדרם של ירקות ישראליים משך שנה אחת. השימור וההקפאה משנים קודמות הם פתרון זמין, כמו גם גידול אינטנסיבי במנותק מן הקרקע ותחת גג, ובאחוזים סבירים – גם יבוא מחוץ-לארץ (ולא מ”ארץ העמים” בתוך מדינת ישראל). כל אלה, אם יושקע בהם מאמץ ציבורי מרוכז במשך שש השנים שלפני השמיטה, יוכלו לענות היטב על צורכי הצרכנות בשנת השמיטה.
אך עיקר מצוות השמיטה חלה קודם כל על החקלאי. כיום, כשהחקלאים הם רק אחוז קטן באוכלוסייה, אם נקיים את השמיטה כמו שהיא, ייפול נטל המצווה על אותו אחוז קטן, ומאידך, תקופח מטרת המצווה שהיא חברתית-כללית. אני מוצא למועיל להביא כאן דברים שכתב הרב יואל בן נון ב’נקודה’ בשמיטת תש”מ, ולפיהם במציאות זמננו השמיטה צריכה לכלול את שאר ענפי המשק (חוץ מהעבודה ההכרחית לעצם קיום המשק – “אוקמי”). וכשם שחכמינו ראו צורך לפי השתנות תנאי החיים להרחיב את חובת המעשרות מדגן תירוש ויצהר גם לקטניות וירק, כך היה צריך בזמננו להרחיב את שביתת השביעית אל התעשייה והמקצועות החופשיים. אם נכון רעיון זה ואם לא, אין ספק שבמצבה העגום של השביעית כיום, צריך להתחיל מן המינימום היסודי ואולי אחר כך יתפתחו תנאים להרחיב את המצווה.
לדעתי, הרעיון החשוב ביותר באותו מאמר, רעיון שהועלה למעשה כבר לפני כן בצורות שונות גם על ידי אחרים, הוא אימוץ שיטת ה”שבתון”.
המצע המחשבתי שמאחורי ההצעה הוא (בצירוף המשקפיים שלי) בערך כך: לכל מצווה ולכל חלק בתורה יש זמנים שונים ופרשנויות משתנות מדור לדור. יש דור שבו לכל הדעות ייבום קודם לחליצה והיבם שאינו רוצה לקחת את יבמתו הוא נבל, ויש דור שבו אין רוח חכמים נוחה מן הייבום. מאידך, יכול המעיין בן זמננו להיות מופתע כשהוא מגלה שמשורר התהילים (עיין מזמור ק”ו מא-מז) הבין את החזון “ושב ה’ את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים… אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’… ומשם יקחך” כמתייחס לשיבת אנשים מבני ישראל שנפלו בשבי הפלשתים או בני עמון בדורו של שאול. אכן, בדורו זאת היתה הפרשנות ה’נכונה’. לעומק העצום של פסוק זה הגענו רק לאחר שבעוונותינו נתקיימה בנו כל הקללה וממילא קיבלה השיבה ממד היסטורי חובק זרועות עולם.
אין דור שיש לו כלים חומריים והכשרה רוחנית להבין את מצוות השמיטה, כדורנו. אנו חיים שני דורות אחרי המהפכות החברתיות הגדולות ששינו את העולם. במאה האחרונה ירדה לעולם שאיפה שהדורות שלפני כן לא ידעוה ולא הוטרדו מחסרונה, לתקן תיקונים חברתיים ולאומיים גדולים בכל האנושות, השאיפה הזאת בערה בייחוד בלבבם של יהודים. מה שיצא ממנה ידוע לכולנו: ממלכות אליל מרושעות ואכזריות שהעולם לא ראה עוד כמותן, קמו הן מתוך העבודה הזרה הלאומנית והן מתוך העבודה זרה הסוציאליסטית ואת דרכם סללו בדם ישראל. בינתיים השתנו הרבה דברים וכבר קם ונהיה בעולם כפר גלובאלי גדול של צרכנות שבפסגתה אידיאל של ‘מימוש עצמי’ ו’התחברות’, ומי יודע לאילו מחוזות יתגלגל עולמנו עד פרוס השמיטה הבאה.
“יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם”. מצוות השמיטה המציגה תכנית של חיי עם קדוש, של חיי כלכלה וחקלאות שיש בהם בעלות פרטית אבל יש בהם מחזוריות תקופתית של שביתה והשתתפות ממונית מתוך קדושה, עשויה לדבר אל לב בן ימינו כפי שלא יכלה לדבר לא אל האיש של ימי בית ראשון ולא אל האיש של ימי בית שני.
מן הבחינה המעשית והכלכלית, יחד עם המוסכמות החברתיות, מכיר דורנו את שיטת שנת השבתון כשיטה מיובאת מעבר לים, היא חלה על מורים ואקדמאים דווקא, ובשנות שבתון מתחלפות. אצל אומות העולם, גם הנאורות שבהן וגם בעידננו המודרני, הרעיון לתת שנת שבתון לחקלאי נראה מגוחך. הרי האיכר הוא סמל לאיש המוני בור וגס שבעת שבתון רק ישתה לשכרה מראשית השנה ועד אחריתה. החזון הציוני, לעומת זאת, ניסה להעמיד את החקלאות כפסגה של הגשמה. גם בדור הציני שאחרי, חקלאים אמיתיים הם אנשים משכילים ובעלי שורשים שהשבתון יכול לבנות אותם.
למרות כל המשברים שעברה החקלאות, חקלאי חרוץ יכול להתפרנס כיום בכבוד. אם תיבנה קרן חיסכון ציבורית, בסיוע ציבורי וממשלתי ובניהול אנשים מוכשרים לכך, שתתחיל מיד בתוך השמיטה, בתכנית חיסכון מסודרת שבה החקלאי מכין במשך שש שנים את השבתון שלו בשנת השמיטה, הרי כשנגיע אל השמיטה הבאה, לא ירצו החקלאים שהתכוננו שש שנים, להפסיד את השבתון שלהם. ויהיה צורך לדחוף אותם או לשכור אחרים במקומם שיעשו במשך השנה את ה”אוקמי” ההכרחי. למשתתפים בתכנית תהיינה תכניות השתלמות מגוונות, תורניות ומקצועיות (ולא בחוץ לארץ!…). החקלאים יחששו להפסיד ימי שבתון בקטיף ושיווק. ולקיטת הפרי והפצתו יהיו מוטלים לפיכך באמת על הציבור, שבאי כוחו (הנהלת הקרן?) ישכרו פועלים ויארגנו את השיווק ב”אוצר בית דין” אמיתי. כוחה של השיטה הזאת הוא בשחרור החקלאי מן התלות הכלכלית בשדהו למשך שנת השמיטה, מה שמאפשר לו לרצות באמת לשבות.
במקביל לחקלאי שבשדה, צריכה לקום קבוצה חזקה של צרכנים בעיר, שיקבלו על עצמם להיות שותפים למצות השמיטה. שומרי שמיטה אלו לא יזדקקו לא לפירות של ערבים ולא לירקות שזרעו יהודים בשמיטה בקרקע שנמכרה לנכרי. הם יהיו זקוקים באמת ליבולים שיחלקו להם מ’אוצר בית דין’ ויעקבו בעניין ובתמיכה אחרי התקדמות שמירת השמיטה אצל אחיהם שבשדות.
ניתן אפוא לשמור שמיטה כהלכתה וכרוחה. מן ההיבט המעשי, מעלתה של שיטה זו בכך שאין צורך בהחלטות ממשלתיות כדי להתחיל בה ואין היא תלויה בפוליטיקאים. ברגע שתיווצר קבוצה של ממש המעוניינת ביישום התכנית הזאת – ניתן להתחיל.
נניח מאחורינו את בעיית השמיטה וניגש אל המשימה: מצוות השמיטה. נראה בכך אתגר להעמקת הזיקה בין העם לארץ, בין האדם לסביבתו, בין העיר לכפר, ומעל לכל – בין ישראל לאלוקיו.
בתכנון נכון ובהערכות מוקדמת, ותוך שיתוף גורמים רבים שיכול להיות להם עניין בקידום “המהפכה החקלאית” הזאת, הייחודית לארץ ישראל, ניתן להגיע לכך שבתשס”ח תפעל בארץ ישראל מהדורה מודרנית של תורת השמיטה המקראית. השדות יוברו, החקלאים ישתלמו, והארץ תתן את יבולה בפירות אילן ואולי אף בצמחי בר, שיד כל אדם שווה בהם.
עיצוב ופיתוח:
