“כִּי לִי הָאָרֶץ” – אל, אדמה ואדם בשמיטה

מחבר/ת: מרדכי בר אור, נאמני תורה ועבודה

“אמר ר’ שמעון בן לקיש:

מהו שנאמר ‘עובד אדמתו ישבע לחם’?

אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם,

ואם לאו לא ישבע לחם”[1].

קריאה בסיפורי בראשית, ומשולש היחסים אדם-אדמה-הקב”ה

אפתח בעיקר: האדמה היא בת זוגו המיתית של הקדוש ברוך הוא. מהיום הראשון רוח האלוהים המרחפת על פני המים מתבוננת באדמה, לדעת מה ייעשה בה. ראשיתו של האדם בזיווג הראשון בין הקב”ה לאדמה: “וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”[2].זיווג זה, שאנו פירותיו, מעיד על זיקה מיוחדת בין האל לאדמה. אדם הראשון, שנוצר מעפר האדמה ומנשמת החיים של הבורא, נשלח לגן עדן – שהוא גן ה’ – “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ”[3].בציווי “לעָבדה” מגולם הפן הזכרי – העובד, הזורע, ובציווי “לשָמרה” מתקיים הפן הנקבי – המודע, הזהיר, השומט. זוהי גם התודעה שאדם הראשון נכנס איתה לגן, כשהוא מוזהר: “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (=’לעבדה’) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל (=’לשמרה’)”[4].אפשר להניח כי אדם הראשון התהלך בגן עדן וקטף ללא מאמץ את פירות האדמה, כילד ההולך בבוסתן עשיר ומרהיב. אדם הראשון התהלך בגנו של בורא עולם במעֵין ‘תמימות ראשונה’ של שותף זעיר במערכת יחסים בעלת עוצמה בין הקב”ה לאדמתו.

ואולם החוט המשולש במהרה ניתק. מפני חטא אדם הראשון גלה הוא מארצו, מגן ה’, ונתקללה האדמה בעבורו: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ – בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”[5].עם הפנמת התודעה החדשה, בעקבות אכילת הפרי האסור, נוצרים ניכור ופער ראשונים בין האדם לאדמה. אדם הראשון לא ידע לשמור על בת הזוג המיתית של אלוהים, נגע באזורים אסורים, והזיעה הקרה שבמצחו – זיעה שלא הכיר קודם חטאו, תזכיר לו תמיד את התודעה החדשה בדבר הקשר המורכב במשולש ה’-אדמתו-האדם.

            הסיפור הבא מתרחש על אדמה חדשה, מחוץ לגן עדן: רצח הבל בידי הבל: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה… כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ”[6].לאדמה תפקיד מרכזי בענישה של קין. והרי שלב נוסף בניכור ובריחוק שבין אדם לאדמה: במקום זיעה ומאמץ – “לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ”. נפער פער בלתי נסבל בין השקעה לתוצאה. לא עוד ישיבה מקדם לגן עדן, אלא נוודות מתמדת, גלות של ממש. ובאמת, מההקשר בין הרצח הראשון למושא העונש – האדמה, שבניגוד לחטא אדם הראשון, לכאורה אינה קשור הכלל במעשה?[7].

על דור המבול נאמר: “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים”[8].לפי מדרש בראשית רבה[9],בדור המבול השליך האדם את זרעו על עצים ועל אבנים – היינו, על האדמה. על כן נדרש המבול לשטוף את הארץ מהאדם ומזוהמתו: “וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ”[10].ואכן, המבול אינו משאיר זכר לארץ. מהתקווה הראשונה שעמה נכנס האדם לגן, לעבדה ולשמרה, מתחיל תהליך הריחוק בשלבים, עד שבורא עולם, ש”התעצב אל לבו”, מנתק את האדם מהאדמה דווקא באמצעות מבול. ואולם לאחר המבול מבטיח ה’ כי לא יוסיף לקלל עוד את האדמה: “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”[11]– מכאן ואילך לא תיענש האדמה בגלל מעשי האדם בה. כך משחרר ה’ את אמא~אדמה ממעשי האדם, ומעתה היא תקיים זיקה מיוחדת לקדוש ברוך הוא, בלא תלות במעשי האדם.

בבריאה החדשה שאחרי המבול, ה’ מתיר לאדם לאכול מן החי. שמא היתר זה נועד לאפשר לאדם לפתח זיקה אופקית באמצעות ציד של בעלי החיים, במקום הזיקה האנכית המתמדת שלו כלפי האדמה ופירותיה? הרי קשה לסמוך עליו. אולי בני דור הפלגה מצליחים בכלל להעלות בדעתם לעלות מעלה~מעלה רק משום שאלוהים פיתח בקרבם את הזיקה האופקית הזאת, והם כבר אינם כפופי גב ומושפלי מבט כעובדי אדמה. בני דור הפלגה מקצינים מאוד את ההיתר שניתן להם, ונכנסים לעיר. שם הם מקווים להשתחרר מההתמודדות עם האדמה. בניית עיר ומגדל הפונים השמימה נובעת מחשש להתמודד עם האדמה: “פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ”[12].על כן הם נענשים בהפצתם על פני כל הארץ, שכן הפניית עורף שכזו לאדמה לא תיתכן.

למרות הניכור בין האדם לאדמה, שמתחיל ביציאה מגן עדן, ממשיך בקין והבל, בבניית העיר הראשונה ובדור המבול, ומגיע לשיאו בדור הפלגה – הקב”ה אינו מוותר על החוט המשולש ועל אותה תמימות שלשותפות בינו לאדם ולאדמה. בחירתו של ה’ באברהם אבינו ושליחתו “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”[13]מרעננת ומחדשת את התקווה ביחסים המשולשים שבין האל, בת זוגו המיתית – האדמה, והאדם. את מקומו של אדם הראשון מחליף אברהם אבינו, ואת גן עדן תחליף ארץ ישראל. זו הארץ אשר ‘עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה’.[14]הבטחת הארץ לאבות ולעם ישראל יוצרת מעתה מתח וציפייה מיוחדים. אברהם מצווה: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ”[15].העיניים האלוהיות צופות בצעדיו של עם ישראל, בארץ ישראל – ממש כמו בגן עדן מקדם, אלא שהפעם המבט מפוכח יותר, כדרכה שלתמימות שנייה.

הכניסה המחודשת לארץ

ספר דברים כולו הוא הרחבה של האזהרה הראשונה טרם הכניסה לגן עדן. הדרישה לזכור כי “לה’ הארץ ומלואה” ו”לי כל הארץ” והציוויים הנפתחים במילים “כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ”, גורמים לנו להיזהר בביאתנו החדשה אל האדמה – אהובת אלוהים משכבר הימים. מעתה, מערכת היחסים בין האל לאדמתו אינה תלויה באדם; האדמה היא קדושה מראש, ומקודשת כדת לקב”ה, ולכן לא תיענש עוד על מעשי האדם, ותעמוד בקדושתה גם כשעם ישראל לא יישב עליה.

עם ישראל מוזמן לזרוע בארץ. בכך אנו ממשיכים את היסוד של “לעבדה” מצד האדם. בהמשך, התקווה היא שהקב”ה יפרה את אדמתו, ויאפשר בתנאים מסוימים לעם ישראל, בנו בכורו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. פרי הארץ מורכב אפוא מזריעת האדם ומהפריית הקב”ה[16].יש כאן, אם נרצה, הזמנה למשולש בעל ארוס ומתח מיוחדים. לפי הבנה זו של מערכת היחסים בין אלוהים לארץ, ברכות הנהנין מתירות את הקשר האינטימי המקודש בין הקב”ה לפירות הארץ, ומאפשרות לאדם ליהנות מפרי זה: “‘קודש הִלולים לה”(ויקרא יט כד) – מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם”[17].ובסוף הסוגיה שם: “אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה”. “כִּיגֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”[18]– הפסוק הזה מבהיר מיהו אדון הארץ ומי הוזמן ליטול חלק משמעותי, אך מוגבל, במערכת הייחודית הזאת. מה פשר ההזמנה הזאת? מדוע מזמין אותנו הקב”ה למערכת כה מורכבת, שיסודה בגידה והשכחה כה מזומן בה? האין כאן חזרה מיתית על הדרישה מאדם הראשון בגן עדן שלא יאכל מעץ הדעת – מתוך ידיעה שלא יעמוד בפיתוי?!

מערכת של איזונים

על פי המקובלים, התגלות ה’, מבריאת העולם ועד גאולתו, אינה אלא תהליך של השלמה הדדית בין שתיים ממידות האל – הדין והרחמים, בין זכר ונקבה. בתהליך זה יש תפקיד משמעותי לכנסת ישראל, שהיא ביטוי אנושי לשכינה – בת זוגו של הקב”ה. תהליכים פנימיים אצל עם ישראל בין מידות דוכרא לנוקבא משפיעים על המערכת הפנים~אלוהית, ועל תיקון העולם. עם ישראל ההולך בארץ נבחן באופן כיבושו- ביאתו. בכל הכניסות שלנו לארץ מאז ימי יהושע ועד ימינו עולה היסוד הזכרי. בלא היסוד הזה אי אפשר ללכת, לזרוע ולכבוש, וממילא לא נוצר קניין. ואולם לאחר גילוי היסוד הזכרי והשימוש בו, מתחיל המבחן של עם הארץ. המצוות התלויות בארץ, יסודן בעידון היסוד הזכרי ובמפגש עם היסוד הנקבי. הזיקה לגר~התושב היא שלב נוסף במלאכת העידון. מצוות שמיטה והקהל, והשיא – היובל, דורשות מהאדם היושב בארצו להישיר מבט מול עיניה’, ולזכור. אפילו שבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בהם מתייחדים בחלקם בכך שהם פירות בעלי רגישות גבוהה – הם רגישים לחום, לקור ולרוחות בעייתיות. בעצם מהותם הם דורשים מן החקלאי להפנות את מבטו כלפי השמים, להתפלל ולזכור.

חוסר האיזון בין היסודות האלה מביא לעצירת גשמים מצד החתן, ולהקאת יושבי הארץ מצד הכלה. כניסה נכונה לארץ אמורה להשפיע על דרך לימוד התורה – תורת ארץ ישראל. תורה זו תובעת חיבור בין הלכה לאגדה, בין נגלה לנסתר. האיזון הזה הוא~הוא ריקוד הגשם היהודי. כך עולה בבירור מהסיפורים על מורידי הגשמים במדרשים ובמסכת תענית. מורידי הגשמים מצליחים במלאכתם רק כשמתקיים איזון מיוחד באישיותם בין הצד הזכרי לצד הנקבי, המעורר שפע אלוהי בדמות הגשם. הגמרא שואלת: “מאימתי מברכים על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה”[19].הפשט כנראה מְכַוֵּן למצב של איזון בין הטיפות הנופלות משמים לטיפות הקופצות כנגדן מרוב מים בשלוליות, ואולם עצם המטפורה מדברת בעד עצמה. מאידך גיסא, הכישלונות של מורידי הגשמים הבעייתיים נובעים על פי רוב מחוסר איזון. כך למשל, הוא הסיפור המפורסם על חוני המעגל[20].חוני עג עוגה בינו לחברה, התבדל ודרש גשם. הוא לא נענה מיד, אלא רק לאחר איום. חוני אמנם זוכה לגשמים, אך אין אלה גשמי ברכה; פעם יורדים הם טיפין~טיפין, ופעם בזעף. דרישה בלתי מאוזנת מביאה לידי גשמים בלתי מאוזנים. שמעון בן שטח גוער בחוני, שאילולא היה חוני, הוא (שמעון בן שטח) ודאי היה מנדה אותו. “כבן המתחטא לפני אביו” – הסמל של יחסי בן-אב האנכי, שונה לחלוטין מהדגם הזוגי~הדיאלוגי חתן-כלה האופקי, המוזכר לעיל. סופו הטרגי של חוני נגמר במילים: “או חברותא או מיתותא”. לחוני אין דגם של חברותא עלי אדמות, ועל כן חסר בו סוג האיזון הנדרש לגשמי ברכה.

השמיטה

ועל הכול ומעל הכל – באה השמיטה. “שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה’, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר”[21].טעמים רבים ניתנו לשמיטה – בהם סוציאליים: “לחמלה על בני אדם, והרחבה לבני אדם כולם…”[22];בהם חינוכיים: “כן יעיר אותנו מנין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעית…למלאות תעודתנו האמיתית… שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית שהיא התכלית”[23];ואחרים.

אולם הכיוון שאני מדגיש הוא דווקא עצם ההשבה של האדמה לאדונה הראשון – ובלשונו של דון יצחק אברבנאל: “שביאר בזה שהארץ אינה נתונה להם בהחלט, כי על כל פנים לה’ הארץ ומלואה, ולכן לא יוכל למוכרה לצמיתות ולא להשתעבד בה בפרך, כי הם היו גרים ותושבים בה, וה’ הוא אדוני הארץ, ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו ויתנו לה גאולה, שאם לא יעשו כן תבוא עליהם גלות, כי בעל הבית יתברך יגרשם מארצו…”[24].התפיסה המיתית ברורה: בשנת השמיטה האדמה חוזרת לבעלה הראשון. היהודי, שהוזמן ליטול חלק במשך שש שנים במשולש זה, שצווה לכבוש ולזרוע, נדרש עתה לעזוב הכל ולשמוט. לדברי המדרש:

“גיבורי כוח עושי דברו” (תהילים קג כ) – אלו שומרי שביעית. ולמה נקרא שמן גבורי כח? – רואה ששדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרים, והסייגים מפורצים, ורואה פירותיו נאכלים, וכובש את יצרו ואינו מדבר’[25].

נדרשת גבורה מיוחדת כדי לשמוט. פרשת שמיטה במקרא מודעת לקושי שבדבר: “וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים”[26].לפי שיטתנו, בשנה השביעית חוזרת האדמה לאהובה הראשון, ויחסי ההפריה מתקיימים בין ה’ לארץ ישראל, ללא מעורבות האדם. המאמין, הגיבור, השומט – יזכה לאכול מפירותיה של אהבה זו, וזו אכן ברכה גדולה[27].

אי~קיום השמיטה יביא לגלות – לא רק בתור עונש, אלא בתור צורך של האדמה לשבות מיושביה, שלא ידעו לבוא אליה נכון:

“וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ… וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם”[28].

יש כאן הזמנה לשני מצבי תודעה שונים: מאידך גיסא, שש שנים של מודעות מסוג מסוים, של כיבוש וזריעה, שבהן נושאים ראש לשמים בתפילה: “וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם…’[29]; ומאידך גיסא, שנה של שמיטה, שבה מתכנסים פנימה, עומדים מרחוק ומאפשרים את ההתייחדות בין כוחות השמים והארץ – אמונה וברכה מאיכות שונה. אדם המקיים בתודעה ובמעשה את מעגל שבע השנים, זוכה לתיקון חטאו שלאדם הראשון ולאישיות מאוזנת – הגבורה שברכּוּת.

לדברים אלה השלכה על עיצוב האישיות הפרטית, שכן הם משכינים שלום בין כוחות פנימיים סותרים באדם. כמו כן, יש להם השלכה אף על המציאות הישראלית המתרחשת לנגד עינינו; הגירוש מחבל עזה, עם כל הקושי שבו, עשוי להתפרש ביום מן הימים כברכה וכהזמנה לעובדי האדמה שהביטו בתום אל האדמה שזרעו ולא ראו ולא רעו את צאן עם ישראל היושב בעיר, לפתוח את עיניהם. לעתים התשוקה לבעלות על ארץ האבות ולכיבושה משכיחה את גודל ההזמנה שב”כי תבואו אל הארץ”, את רגישותה, את נִקביותה, הדורשת ‘עיני בועז’[30].מאידך גיסא, אפשר למצוא כאלה החוששים מכל תפיסת חלל ומקום, מכל עמידה בדין, כאלה שבעצם עדיין לא באו אל הארץ – הפוסט~ציונים וחלק ניכר מיושבי הגולה, החוששים מכל התמודדות עם אותה הזמנה ראשונית של בורא עולם לבוא אל המקום. בין האופציה המרוכזת רק באדמה ובין האופציה הבלתי מתמודדת נמצאים רבים מאיתנו – המאורסים, הנאבקים, המאמינים כי שיבת ציון החדשה היא הזמנה אדירה לאיזון הכוחות האישיים והלאומיים. במשך שנות הוראתי ב’קולות’ מצאתי כי נושא השמיטה, על מכלול תכניו ואתגריו, הוא בסיס משמעותי לשיח של חלקים רבים מאוד בחברה הישראלית, וכי בלא שותפות אמיתית עם ‘יושבי העיר’ לא תיתכן צמיחת אמת של תורת ארץ ישראל.

אסיים את דבריי בדבריו של ר’ ישעיהו הורוביץ-השל”ה הקדוש, שעלה לישראל מפראג בסוף ימיו, בשנת שפ”א (1621):

“…וצריך האדם הדר בא”י לזכור תמיד בשם כנען, המורה על עבדות והכנעה… תזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד ‘גר אנוכי בארץ’… הכלל העולה – יושבי הארץ צריכין להיות בהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתישב באיתן מושבו… וסימנך ארץ אוכלת יושביה, מכלה את הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה וליהנות בה לבד…”[31].

דברי השל”ה עשויים לשמש מצע חדש לבירור שאלות יסוד של החברה הישראלית בת זמננו. מדי שבע שנים – בלי קשר להיתרי מכירה למיניהם – אנו מוזמנים לשיחה זו על משמעות הגרות בזהותנו הפנימית, לבדיקת יחסינו לקנייננו, וליצירת זיקה מחודשת לארצנו.

[1] בבלי סנהדרין נה, ע”א.

[2] בראשית ב, ז.

[3] שם, שם, טו.

[4] שם, שם, טז-יז.

[5] שם, ג, יז-יט.

[6] שם, ד, י-יב.

[7] היה זה הלל צייטלין הי”ד, עיתונאי, תלמיד חכם ומיסטיקאי שנספה בטרבלינקה, שאמר שעיקר בעייתו של קין הייתה עצם היותו עובד אדמה. לטענת צייטלין, ה’ מבכר את רועה הצאן (משה, דוד וכד’…) על פני עובד האדמה. רועה הצאן ביסודו נתון בתנועה מתמדת, ואילו עובד האדמה עשוי לשכוח את היוצר מרוב זיקתו ותשוקתו לאדמה, לסודותיה ולפירותיה. בניגוד לצייטלין, אני סבור כי האל מעדיף את עובדי האדמה על רועי הצאן.

[8] בראשית ו, יא.

[9] בראשית רבה, פרשה כו: “‘לרוב עלפני האדמה’ – מלמד שהיו שופכין זרען על העצים ועל האבנים”.

[10] בראשית ו, יג.

[11] שם, ח, כא.

[12] שם, יא, ד.

[13] שם, יב, א.

[14] דברים יא, יב.

[15] בראשית יג, יז.

[16] עונת הגשמים נקראת בתלמוד “רביעה”. ראו למשל: בבלי תענית ו, ע”ב: ‘אמר ר’ אבהו: מהו לשון רביעה? דבר שרובע את הקרקע. כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: ‘מיטרא בעלה דארעא הוא’ (שאמר רב יהודה: ‘המטר הוא בעלה של הקרקע’).

[17] בבלי ברכות לה, ע”ב.

[18] ויקרא כה, כג.

[19] בבלי ברכות נט ע”בתענית ו ע”ב.

[20] משנה תענית ג, ח; בבלי תענית כג ע”א.

[21] ויקרא כה, ג-ד.

[22] רמב”ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לט.

[23] ר’ יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער סט, הערה א.

[24] דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות ה, יא.

[25] מדרש תנחומא, ויקרא, א.

[26] ויקרא כה, כ-כא.

[27] עיינו גם: ספר הזֹהר, חלק ג, קי, ע”ב (פרשת”בהר”), שם הכיוון דומה.

[28] ויקרא כו, לד-מג; כך אכן מנומק בפרקי הגלות בדה”ב לו, כ-כא.

[29] מל”א ח, ל.

[30] בועז ידע להביט ולשאול: “למי הנערה הזאת?”.

[31] ר’ ישעיה הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית, חלק ג, דף לא (דרשה לפרשת “לך לך”).

 

נכתב ע”י מרדכי בר אור. פורסם בגליון 33 של “דעות” בהוצאת נאמני תורה ועבודה

https://toravoda.org.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94/%d7%9b%d6%b4%d6%bc%d7%99-%d7%9c%d6%b4%d7%99-%d7%94%d6%b8%d7%90%d6%b8%d7%a8%d6%b6%d7%a5-%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94/

פעילויות קרובות

לא נמצאו עמודי לימוד

ניווט מהיר

ניוזלטר פרשת בהר התשפ״ב

ניוזלטר מבית טבע עברי ושמיטה ישראלית לקראת פרשת בהר התשפ״ב

בניית קהילה מקיימת בשנת השמיטה

בשש השנים האחרונות הזמן ייצר מרחב שבו בני האדם השקיעו זמן, ואנרגיה רבה בכדי לגדל את התבואה. שנת השמיטה מסירה את האחריות שלנו מהגידול הפיזי, ונותנת לנו אפשרות לייצר מרחב שמזמין א.נשים למלא אותו. המרחב מאפשר לנו להתמקד בגדילה אישית, קהילתית, אנושית.

מימד העצירה בשנת השמיטה

פרשת בהר מתחילה עם מצוות השמיטה ומחדשת לנו שלא רק בני האדם יכולים וצריכים לצאת לשבת, אלא שגם הקרקע. להבנתי, לא בכדי המקרא מדגיש לנו שהארץ שובתת מצד עצמה שבת לה’ ולא רק בעקבות השחרור הזמני שלה מהאדם, ששמטה ונטשה.

אוהלי שמיטה

אוהל שמיטה ישראלית הוא פרוייקט שמתקיים על מנת להביא את הנושאים האלו ולראות איפה הם פוגשים אותנו בחיינו כיום. אם זה בהפרדת פסולת וצמצום בזבוז והקשר שלהם לקדושת השביעית, בהזמנה להאט, להתבונן ולראות האם יש דבר מה שדורש שינוי, תיקון או רק עצירה מה- בחיינו הפרטיים, הקהילתיים, בעולם, או גם אם זה רק רגע לעצור ולהתסכל על הנוף. אוהלי השמיטה מבקשים לאפשר את המרחב לאפשרויות האלו, אנו מדברים.ות על רעיונות השמיטה השונים תוך כדי פעילויות יצירתיות שנוגעות אליהם ומתקשרים עם לערכי הקיימות והסביבה.

שנת השבע ומיזם פריומי

שנת השבע ומיזם פריומי- חוזרים לאוצר בית דין של תקופת המשנה יובל תורר

עולם החסד מתגלה בשנת השמיטה

עולם החסד המתגלה בשנת השמיטה- הרב יוסף צבי רימון עולם החסד מקבל חיזוק מיוחד בשנת השמיטה. התורה אומרת (שמות כ”ג) “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך” (שמות כ”ג). התורה מפרטת את האיסורים של השמיטה: איסור זריעה, איסור זמירה (חיתוך ענפים בכדי שהעץ יגדל טוב יותר), איסור קצירה ואיסור בצירה (ויקרא כ”ה).