טרגדיה כפולה ושמה שמיטה:

מחבר/ת: אליסף תל-אור

בשנת 1973, בדיוק לפני שבע שבתות שנים – שבע שנות שמיטה, פרסם הרב אהרון ליכטנשטיין מאמר נודע אודות השמיטה. במאמר זה קבע כי למרבה הצער אין לנו אלא להודות ששנת השמיטה בימינו היא ‘טרגדיה הלכתית’. במאמרו הוא פירט והסביר מדוע וכיצד הגענו למצב זה של ‘טרגדיה הלכתית’. לדידו של הרב ליכטנשטיין הטרגדיה הזו נובעת מהתנגשות ערכית, שכל בחירה באחד מן הערכים פירושה ויתור על רעהו: לו נבחר לשמוט, הרי שנבחר בחירה ערכית בשמיטה אך בה בעת נזנח את החובה המוסרית שלנו כלפי אותם אחוזים בודדים של חקלאיים שענף החקלאות הארצישראלית תלויה בהם. שלא כבימי קדם – בהם השמיטה נגעה כמעט בכל אדם, כיוון שהחברה מבוססת הייתה על חקלאות. הרי שכיום משמעות שמירת השמיטה היא העמסת עול כבד על כתפיהם של אחוזים בודדים שמשלח ידם הוא חקלאות בארץ ישראל, בעוד שכל יתר החברה לא תתן כתף בנשיאת משא כבד זה. מנגד, הבחירה הערכית והמוסרית לפעול למען החקלאים, שפירושה סמיכה מחודשת בכל שמיטה ושמיטה על ‘היתר המכירה’ שמלכתחילה ניתן בימי ראשית הציונות בה היו המושבות החקלאיות תלויות על בלימה מה, פירשה ויתור הלכה למעשה על השמיטה. שכן, בדרך זו מאבדת השמיטה הלכה למעשה את משמעותה, ואנו נותרים רק עם זכר לשמיטה, בבחינת “הציבי לך ציונים”. כל זאת דווקא בתקופה שבה זכינו לשוב אל ארץ אבותינו ונפלה בחלקנו היכולת לקיים את דבר השמיטה שאת קיומו לא ניתן היה לקיים במשך שנות הגלות הארוכות.

הרב ליכטנשטיין סיים את דבריו בנימה פסימית וביקש לומר שאם אין בידינו פתרון אחר, טוב ומוצלח יותר, שיהיה בכוחו לשמור על שני הערכים הסותרים האלו יחד, לכל הפחות שיישמר הכאב והצער שמביאה עמה ‘הטרגדיה ההלכתית’ שלפנינו. שאמנם מחייבת אותנו למצוא היתרים ‘עוקפי שמיטה’, אך שאלו לא יביאו לידי ‘שכחת שם איסור’ אלא שיהיו ‘בחינת ‘ביטולה הוא קיומה’. לצד פרשנות זו של הרב ליכטנשטיין אפשר להאיר את הנושא מזווית נוספת. זווית אשר מקבלת ומסכימה כי ממרבית המובנים השמיטה בימינו היא ‘טרגדיה הלכתית’. אך יחד עם זאת, ישנו מובן ערכי אחד שאינו נאבד ב’היתר המכירה’, וממשיך ונשמר, אם כי בצורה אחרת, גם כאשר סומכים על היתר המכירה. כל עוד שמבקשים לשמור את ההיבט הזה של השמיטה ולא דוחים אף אותו בשתי ידיים.

השמיטה, בדומה לשבת, נושאת בחובה ערכים שונים. כל ניסיון הפשטה של השבת או השמיטה כמו ניסיון תרגום שלה משפה הלכתית לשפה ערכית מלמד אותנו שהיא נושאת יותר מערך אחד. אפשר להאיר את השבת והשמיטה באור החברתי – ולראות בהם מצוות סוציאליות. ואכן, היו שראו בהם מצוות סוציאליות, ותרגמו למשל את מצוות השבת לכדי חוק מדינה סוציאלי המחייב לתת יום מנוחה בשבוע לעובדים. מזווית אחרת אפשר להאיר את מצוות השבת והשמיטה באור רוחני – ולטעון שאלו הזמנים בהם אנו מאפשרים לעצמנו להתפנות מעיסוקי החול, מעול הפרנסה, ומקדישים עצמנו לרוח, לאמונה, ללימוד – המאפשרים לנו למלא את בארותינו טרם שנשוב אל שגרת היום יום. אף כאן ניתן למצוא עמדות שונות המבקשות להאיר באופן זה את השבת והשמיטה ותרות אחר הדרך ליישומו של ערך זה במציאות החיים המודרנית. אפשר שתרגום שנת השבתון הקיימת במערכת החינוך וההוראה – היא גלגול של רעיון השמיטה במובן זה. ניתן גם להציג את השבת והשמיטה כימים המבקשים לכונן מערכת אקולוגית, בה האדם מפחית את השימוש והניצול של הטבע, ומאפשר לטבע להתקיים מבלי שהאדם רודה וכובש אותו. וכיוצא בזה אפשר להמשיך לדרוש ולתרגם את ערכי השבת והשמיטה בשלל דרכים וצורות. בשורות הבאות אבקש להציע דרך אחת, נוספת לאלו שכבר הוזכרו. בעקבות הצגתה אציג את ‘היתר מכירה’ באופן שונה מהדרך המקובלת הרואה בו מסלול הסותר את השמיטה וערכיה בלבד, ואטען שיש בו שימור של ערך אחד מתוך ערכי השמיטה. אלא שאף ערך זה הולך ונמחה בשמיטות האחרונות, וכך אפילו את כבשת הרש שעוד נותרה לנו מן השמיטה אנו מאבדים לטובת ערכים אחרים.

 

השמיטה – מבעלות לשייכות:

הכל מכירים את פירוש רש”י הראשון על התורה בו נאמר: “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם” (שמות, י”ב, ב) ומה טעם פתח בבראשית? משום: “כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים” (תהלים קי”א, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”. הדגש בדבריו של רש”י מופנה פעמים רבות לסיפא של דבריו: “נטלה מהם – ונתנה לנו”. בכך מבקשים לתלות ולחזק את הקשר שבין העם היהודי וארץ ישראל. אך חשוב לא פחות מכך להטות אוזן ולהקשיב לחצי המשפט שבא קודם לכן: “ברצונו נתנה להם”. ברצוני לטעון שבחצי משפט זה מוצגת תפיסה תיאולוגית מורכבת שיש לה השלכות משמעותיות גם על התפיסה הלאומית שלנו. תפיסה שביטוייה השלם מופיע במצוות השמיטה.

בסיס מצוות השמיטה עומדת מערכת מורכבת של אדם-מולדת-אלוהים. מטבעו של האדם הוא חש בעלות בארץ מולדתו. בעלות זו היא תחושה טבעית וטובה המאפשרת לו לאדם לחוש במולדת כבביתו, ולחוש שבה הוא יכול לטעת את אוהלו ואין הוא צריך להמשיך ולנדוד. וודאי נכון תיאור זה לאדם היהודי שבמשך שנות דור ארוכות לא היה בן בית אלא “יהודי נודד”, כפי שתיארוהו אחרים. אך תחושה זו עלולה להתפתח ולצמוח לתפיסה כוחנית ורכושנית, תפיסה קנאית ואפילו אלימה, שבה האדם רואה את עצמו ריבון העולם, או ליתר דיוק ריבון הארץ. תפיסה זו מביאה עמה באופן אינהרנטי יחס מפלה ופוגע בכל מי שאינו נכלל כחלק מן הקבוצה שאליה משתייך האדם. ותהא זו קהילה, לאום או מדינה. בכדי לשמור ולאזן את דרכו של האדם באה שנת השמיטה לשבר מעט את כוחו ועוצם ידו ולהזכיר לו – שריבון עולם יש רק אחד (ואמונה זו יכולה להתפרש כאמונה דתית או כתיאולוגיה פילוסופית שאין בצידה אמונה באל פרסונאלי וכיוצא בזה). אך הכרה או הכרזה שכזו אינה מספקת. תאוות כוחו של האדם גדולה היא מכל הכרה והכרזה. ועל כן נדרש האדם לפעול. לפעול כנגד דרכו, לפעול כנגד טבעו. לא בכדי לבטל את מעשיו בעולם כליל. כך במצוות השמיטה וכך במצוות אחרות. השמיטה, קוראת לאדם לעדן ולאזן את יחסו אל האדמה. אחת לשבע שנים חי האדם מציאות אחרת. מציאות שבה אף הוא נעשה גר במולדתו. מציאות שבה הזיקה אל המולדת אינה מתורגמת באופן מיידי כמידי שנה לשליטה וכוח. שנה שהפוכה מכל יתר השנים. שתפקידה לחולל תפיסה אחרת שבין האדם ומולדתו. תפיסה שיש בה מקום גם לאחרים, לנוכרים. לאלו שאינם משתייכים לקבוצה שהאדם רואה בה “בני מולדתו”. התיאולוגיה המוצגת כאן, שיש רבות מה להאריך אודותיה גם בהקשרן של מצוות והלכות אחרות, היא לא תפיסה תיאולוגית המנכסת את אלוהים אל הלאום ומכניסה אותה תחת כנפיה, אלא מערכת תיאולוגית שמכפיפה את הלאום לאלוהים, ודורשת מאתנו לזכור שהמלכות והממשלה לחיי עולמים, הארץ והאדמה – לחיי עולמים. עמדה תיאולוגית זו אינה מעצימה את התפיסה הלאומית של האדם, אלא דווקא מבקשת לעדן אותה, לרכך אותה, לשבר את עוזה לבל יישמן ישורון – ויבעט. השמיטה

מצוות השמיטה אם כן מלמדת אותנו שהזיקה לארץ צריכה להיות זיקה של שייכות, לא של בעלות. ארץ מולדתנו היא אינה “שלנו” בבחינת קניין ובעלות, אלא שלנו במובן שאנו רואים את עצמנו כבעלי זיקה אליה, כבעלי שייכות. השמיטה מלמדת אותנו לאחוז מזה אך מזה גם להרפות. ללמוד להיות בני הארץ אך לא אדוני הארץ. ‘היתר מכירה’ שאמנם מבטל למעשה את מעשה השמיטה, שומר על עיקרון זה של השמיטה. למרות שהוא אינו יוצר את אותו שידוד מערכות שיוצרת השמיטה עצמה, הוא לפחות מהווה מצבת זיכרון לרעיון זה. הוא משמר את הרעיון לפיו האדמה איננה שלנו – והנה, במו ידינו אנו מוכרים אותה לשנה אחת לאדם אחר, נוכרי. בכך אנו משמרים את התנועה שמלמדת אותנו השמיטה – לנוח ממסע הכיבושים, ולאפשר לאדמה להיות חובקת כל. בכך גם אנו מלמדים את עצמנו שפה אחרת של לאומית. לאומית רכה ופתוחה, גמישה וקשובה, ולא לאומיות מסתגרת או קנאית, כוחנית או מפוחדת.

 

הטרגדיה הכפולה של ‘היתר המכירה’ תשפ”ב:

‘היתר מכירה’, מיום שניתן לקראת שנת השמיטה תרמ”ט, אי שם לפני למעלה ממאה ושלושים שנה, , נתון היה לביקורת הלכתית. לא רק בידי המבקרים, דוגמת רבני ירושלים ורבי מרדכי גימפל יפה שעודדו את בני המושבות לשמוט את השמיטה ככתבה וכלשונה (מה שאכן הנהיגו ועשו תושבי מזכרת בתיה). אלא גם בידי המתירים עצמם. אף הם הסתפקו, סייגו את דבריהם, והבהירו שאין זה אלא פתרון בלתי-שלם למציאות מורכבת. בדומה לדבריהם, גם דבריו של הרב ליכטנשטיין שהוזכרו לעיל – המשיכו באותו הקו: מדובר בפתרון המיטבי ביותר מבחינת לאומית, ויחד עם זאת זהו פתרון לא שלהם ולא אידיאלי. יחד עם זאת, הביקורת המרכזית שנשמעה סביב ‘היתר המכירה’ נסובה בעיקר סביב העובדה שהוא למעשה שומט את רעיון השמיטה. רק מעטים עסקו בשאלת המשנה שעולה מהיתר זה והיא השאלה האמנם מותר למכור את אדמת ארץ ישראל לנוכרי (אפילו במכירה שהיא למעשה מלכתחילה על זמן שאול וכו’). והנה, בשנים האחרונות נשתנו הדברים. בשמיטה הנוכחית, כמו זו שלפניה, השאלה ההלכתית שהטרידה את מנוחתה של הרבנות הייתה השאלה האם מותר למכור את האדמה לנוכרים. זאת למרות שהתשובה נמצאת בגוף השאלה במקרה זה. הרי כל ההיתר מבוסס על כך שהאדמה נמכרת לנוכרים. מהיכן אם כן צמחה השאלה הזו? ומדוע משאלה צדדית ומשנית היא נעשתה לשאלה מרכזית, שהובילה לכך שבשנת השמיטה הנוכחית כמו זו שלפניה הרבנות הראשית אכן נמנעה מלמכור את האדמה ל”נוכרי של ממש”. נדמה לי שעלינו למצוא את התשובה בתהליכים שקדמו ליישום ‘תכנית ההתנתקות’. באותם הימים חלקים נרחבים מהציונות הדתית חיפשו לעגן את ההתנגדות לתכנית זו באמירות מוחלטות. היו שפנו אל התחומים הביטחוניים וטענו: שההתנקות היא רוח גבית לטרור. היו שפנו אל התחומים המיסטיים וקבעו: היה לא תהיה. והיו שפנו אל התחומים ההלכתיים וקבעו: “לא תחונם” – לא תתן להם חנייה בקרקע. ובכך ביקשו לעגן את ההתנגדות לא רק בשפה פוליטית אלא גם בשפה דתית. תהליך זה השפיעה ככל הנראה כה עמוקות על החברה הדתית, בה התעצמה התפיסה הלאומית באמצעות שפה ומשמעות דתית. ובתוך כל ההשפעה העמוקה הזו, נעשה גם ‘היתר מכירה’ לשאלה לאומית ולא רק הלכתית. וכך, מצאנו עצמנו בשנת השמיטה שאנו מצויים עם ‘היתר מכירה’ למחצה. האדמה נמכרה לאדם שהוא אינו יהודי (על פי ההלכה) אך גם אינו נוכרי. כיצד זה ייתכן לשם כך נעשה שימוש במושג ישן-חדש “גר תושב, השומר את שבע מצוות בני נוח”. הגדרה זו נועדה אם כן לאפשר לעצמנו להמשיך עם ‘היתר המכירה’ מזה ועם האיסור ‘לא תחונם’ מזה. יש שיראו בכך ברכה. הנה הצלחנו להתגבר על שני המכשולים גם יחד. אך בעיני – יצאנו קרחים מכאן ומכאן. והטרגדיה של ‘היתר המכירה’ נעשתה כפולה ומכופלת.

עתה, בשנת השמיטה תשפ”ב, לא די בכך שאין בידינו לממש את האידיאל הנשגב של השמיטה ככתבה וכלשונה, לא די בכך שאנו נאלצים לקבל את ה’טרגדיה ההלכתית’ כעובדה מוגמרת, וכפתרון הלאומי הרחב היחידי שניתן ליישום מלא, אלא שאנו גם מוציאים את עצמנו ב’טרגדיה כפולה’. ואותו סימן יחידי, שעוד שימר את הרעיון של השמיטה כגורם מאזן ובולם של תפיסת הבעלות והריבונות – נמחה מעל פני הארץ. שוב אין בה בשמיטה את אותה תנועת עידון וריכוך של הלאום. המזכיר לעצמו שאדמתו – אינו שלו בלבד. שוב אין בה את אותה יראת שמיים המציבה למעלה מארצו וממולדתו את אלוהים – במובנו האוניברסאלי ולא הפרטיקולרי – ומתוך כך מייצרת מרחב המאפשר לכולם מקום בארץ, כגר כאזרח. שוב אין היא מאפשרת את צמיחתה של אותה תפיסה לאומית רכה, שאינה מגייסת את הדת בכדי להעצים את רוח הלאום, אלא דווקא מעמידה את הדת כאיזון וכבלם כנגד צמיחתן של תפיסות לאומית. שוב אין היא מאפשרת ליצור זיקה בריאה בין האדם ומולדתו, בו האדם שייך למולדתו אך אין מולדתו שייכת לו. בו האדם קורא לאדמה “שלי” כפי שהוא קורא לאמו, לאביו, לבניו ובנותיו, ולא “שלי” כפי שהוא קורא לחפציו וקנייניו.

מי ייתן ונזכה שבשנת השמיטה הבאה, בשנת תשפ”ט, מאה וארבעים שנה בדיוק אחרי שניתן היתר מכירה הראשון, נוכל לשמוח שוב ב’היתר המכירה’ כביום נתינתו, ולחוש כי למרות כל הטרגדיה שבנתינתו בכל זאת הוא שומר ומשמר מסר משמעותי בעבורנו, ועל אף שהוא רק סימן וציון – בכוחו להזכיר לנו שניתן להצמיח זיקה לאדמה שאינה נעשית לקנאית ונוקשה. מי יתן.

 

 

פעילויות קרובות

פרס “יוצרים שמיטה” של מכון שלום הרטמן
מכון שלום הרטמן
31.12.21

עד 

31.12.21
פרס השמיטה – בסך 5,000 שקל למקומות הראשונים – יוענק להגות כתובה, ליוזמות חינוכיות וליצירות אומנות שיאירו פרספקטיבות חדשות על ערכי השמיטה

ניווט מהיר

כרטיסיות פעילות לשנת השמיטה

מחבר/ת: מיתרים
כרטיסיות שמיטה – פעילויות, חידות והפעלות לגילאים שונים

טרגדיה כפולה ושמה שמיטה:

מחבר/ת: אליסף תל-אור
בשם הלאומניות נמחה הערך היחיד שעוד שימר ‘היתר המכירה’

שמיטה או שבת הארץ? חזון ומציאות – מצווה ואמונה

מחבר/ת: הרב יואל בן-נון
מדוע לא נזכר היובל בספר שמות, וגם לא בספר דברים? מדוע לא נזכרו עניים ואביונים בפרשת שביעית ויובל בספר ויקרא? האם יחדל, או לא יחדל אביון מקרב הארץ?

מה עניין שמיטה אצל הציונות

מחבר/ת: בית מדרש לציונות
מה עניין שמיטה וציונות? מה חשבו הוגי ומנהיגי הציונות על שנת שמיטה? חוברת מרתקת עם מקורות רבים ומגוונים על ההיבטים השונים של שנת השמיטה

הקשר בין תשעה באב ושנת השמיטה

מחבר/ת: אביב בריגר

משטח מגע – תרמודינמיקה חברתית – שמיטת חומות

מחבר/ת: אביב בריגר