תפריט
ד”ר מאיר תמרי מבקר את היעדר העיסוק בשמיטה ובמשמעויותיה בימינו.
הוא קורא להגברת העיסוק הרוחני בערכיה ולהחלה של כמה מעקרונותיה על כלכלת השוק החופשי בישראל, בעיקר דרך בלימת הצריכה המוגברת.
בעיני תמרי השמיטה היא, מעל לכול, תמרור אזהרה מפני נטישת החובה המוסרית להתחשב בחלש ובעני, במישור הפרטי ובמישור הציבורי. תמרי מציג תמונה חברתית עגומה, ולא פוסח גם על האדישות של הציבור הדתי~לאומי ושל הנהגתו.
ד”ר מאיר תמרי
מומחה בעל שם עולמי בתחום האתיקה והערכים בעסקים. במשך כ~30 שנה שימש חוקר בכיר בבנק ישראל. בין היתר, היה הכלכלן הראשי בלשכת נגיד הבנק. לאורך השנים הוא מביע, מעל במות שונות ובין דפי ספריו, ביקורת נוקבת על רפיפות הקשר בין העיסוק הדתי ובין ההתנהגות הכלכלית. ברוח זו הקים בירושלים את “המרכז לערכים בעסקים”, ששם לו למטרה להרחיב את המודעות ליושר, למוסר ולאחריות חברתית בעולם העסקים. במשך שנים הרצה ד”ר תמרי באוניברסיטת בר~אילן על כלכלת תאגידים, והיה לסמכות בין~לאומית בתחומים כלכליים רבים: חברות קטנות, ניהול סיכונים, כלכלת תאגידים ועוד.
תמרי פרסם ארבעה ספרים, וביניהם: “כסף כשר – סוגיות מוסר במסחר (ירושלים1994); ו”משא ומתן באמונה” (ירושלים 2001). קוראי דעות פגשו בו בעבר במאמרו “תורה, עבודה וגמילות חסדים – כלכלה והלכה”, שפורסם לפני כשבע שנים בגיליון מס’ 9. כיום תמרי נמנה עם חברי “המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי” בירושלים (ראו מסגרת נפרדת).
ד”ר תמרי, בסמיכות לשנת השמיטה אנחנו תמיד נדרשים משום~מה לשאלת הרלוונטיות של המצווה הזאת, ואפשר לחשוב על כל מיני סיבות טובות לכך. מבחינה כלכלית, למשל, לא ברור עד כמה המשק שאנחנו פועלים בו יכול להכיל את כללי השמיטה, ולמעשה התחושה היא שמדובר בהתנגשות יסודית בין ערכים.
“הבעיה היסודית שאתה מעלה לא קשורה, לדעתי, בהכרח לשמיטה. כמדומני, אפשר להפנות את שאלת הרלוונטיות כלפי מצוות רבות מאוד. אקדים ואומר שבאופן בסיסי אני טוען שהתורה רלוונטית היום כבעבר, כך שהשאלה של רלוונטיות כלל אינה עולה מבחינתי. האם הציווי ‘לא תחמֹד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו’[1]אינו קשור למשק מודרני? נדמה לי שאם מבינים שהתורה עוסקת בדחפיו וביצריו הבסיסיים של האדם, אפשר לראות עד כמה דברים אלה עודם רלוונטיים. לאדם הקונה חברות בסין ומוכר בארצות הברית, יש הון עצמי כזה שהוא וצאצאיו לא יוכלו לממשו גם לדורי דורות, אך יצרי הקנאה, השליטה והרכושנות נותרו כפי שהיו מאז ומעולם, גם אם אין לי עבד או חמור.
“איכשהו שאלות הרלוונטיוּת שבות וצצות תמיד בתחום הכלכלה. פלאי פלאים! אני טוען שהבעיה נעוצה בכך שלא לומדים את ערכי ה’שולחן ערוך’ כשזה מגיע לשאלות חברתיות~כלכליות או לשאלות מוסריות. ב’שולחן ערוך’ נאמר למשל: ‘עונש המדות והמשקלות קשה מאד’[2] – דבר שלא נאמר אפילו על איסורים חמורים ומרכזיים כאיסורי עריות!”.
אני מניח שזה נובע מהעובדה שהשמיטה כמעט לא נוכחת בחיינו.
“תראה, פגשתי בחיי הרבה אנשים לא יהודים שהיו נלהבים מהשמיטה כרעיון גדול, ואני מתבייש לומר להם שבעצם זה לא קיים; יש לנו היתר מכירה, מכירה לגוי, יש מחלוקת לגבי שמיטת כספים בזמן הזה, המשכנתא אינה נוגעת לשמיטה או לקנייה בהקפה אצל החנווני. זוהי תעודת עניות ליהדות הדתית, על כל גווניה. אבל אל תבין אותי לא נכון. אני צריך את הצד ההלכתי, אני צריך את פרטי הפרטים של ההלכה – ברור לי; אבל כשם שאי אפשר לדבר בשבת רק על איסור מלאכה, כך גם בשמיטה דרוש עיסוק מקיף ונרחב”.
אתה אומר ‘תעודת עניות’. בכל זאת, קשה לדמיין את המערכת הכלכלית שלנו מסתגלת לרעיונות ההלכתיים שבבסיס השמיטה.
“זו אינה שאלה של כלכלנים. מדובר בשאלה ערכית, והעיסוק בה צריך להיות ברמה הערכית. שמעת פעם מישהו שואל מהו מחירה של השבת? אם תעשה חשבון, 60 ימים בשנה הם שבתות ומועדים, ובשבע שנים מדובר בלמעלה משנה שלמה. בכל זאת, איש – כמדומני – אינו שואל מהו מחירה הכלכלי של השבת.
“מעבר לכך, במערכת הכלכלית שלנו יש מקום רב לרעיונות האלה. קח למשל את הרעיון שמובע בשאלה: ‘וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית’ וכו’[3].היום נהוג לאסוף צדקה ליהודי השומר שמיטה – מה שנראה לי מנוגד לרעיון בסיסי מאוד בשמיטה. כפי שמבין ‘ערוך השולחן’ (הרב יחיאל מיכל לוי אפשטיין), ‘משא ומתן באמונה ‘אינו אמונה ויושר בעסקים, אלא ה’אמונה’ שהאל מפרנסך. ואני שואל: היכן המעשים מאחורי האמירות היפות?”.
אם אני מבין את הטיעון שלך נכון, אינך שבע רצון מיישומה של מצוות השמיטה הלכה למעשה בימינו, ואתה אומר שאפשר להחיל אותה בצורה שונה. אך תרשה לי להיות מעשי יותר: איך אפשר להנהיג שמיטה בכל הכלכלה הישראלית? אתה יכול לראות את הכלכלה שלנו מתנהלת כך? תסכים איתי שזה רחוק מאוד מהמציאות כיום.
“קודם כול אני אומר: כפי שאפשר להחדיר את רעיונות השבת, כך אפשר לנהוג ברעיונות השמיטה. הרי במקומות רבים בעולם אומץ באופן מעשי הנוהג של שנת שבתון, שמקורו בפרשת ‘בהר’ שלנו. לגבי המשק הישראלי, אני בהחלט חושב שיש בשמיטה רעיונות שאפשר להחיל בצורה מעשית. על המילים ‘שבת לה” אומר ספורנו: ‘שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו, כמו שכיוֵן בשבת בראשית’[4].ואני אומר: כשם ששבת היא יום המוקדש למחשבה ולעיון בעניינים דתיים, כמועד שלהתעוררות רוחנית, כך יהיה גם דינה של שנת השמיטה. לא מדובר על שנת בטלה ונופש; שמיטה, שבת לה’, צריכה להיות שונה. כולנו – דתיים וחילונים כאחד – יכולים להקדיש את ‘שנת השבתון הלאומי’ שלנו לעיסוק בכל תחום שקשור לצדק חברתי, על חשבון עוד צבירת כסף ובזבוזו”.
זה כבר נשמע כיוון מעשי. אך אתה חושב שיש בכך די?
“מהו הרעיון המרכזי בשמיטה? שלא אגזום את העצים שלי?! – בוודאי שלא. רעיון השמיטה אומר: אל תגזום את העץ, משום שהוא אינו שלך! כמו שבשבת מונהגת שביתה מן הדברים הגשמיים, אז כך גם בשנת השמיטה – כדברי הרש”ר הירש – נלקחת הבעלות על הנכסים. את הרעיון הזה אפשר להחיל על מניות ולא רק על מקרקעין. איננו לוקחים את הבעלות המשפטית על נכסים אלה, אך אנו באים לאדם ואומרים לו: ‘אתה צריך לדעת שההון שלך אינו שלך'”.
ובכל זאת אני שואל, מהי בדיוק המשמעות המעשית של הרעיון הנשגב הזה בשביל ה’בְּרוֹקֵר’ המצוי בבורסה?
“יש לכך משמעות. אם אני יודע שההון איננו שלי ושיש בעל בית על ההון, אני מחויב להבין שלבעל הבית יש גם דרישות ממני להתנהגות מסוימת. הוא נתן לי הון כדי שיאכלו ממנו ‘אביוני עמך וחית השדה’. כלומר, אני אומר לאדם: ‘כתוצאה מהשמיטה, עליך לחשוב גם על מחויבותם החברתית של בעלי ההון’. זאת אומרת, במשק החופשי שלנו, שבו נשמטת כל האחריות החברתית, יכולה השמיטה לקרוא לנו להשיב את האחריות הזאת.
“אולי הגיע הזמן שהיהדות הדתית תשקיע את זמנה במתן ביטוי לכך שההון אינו שלנו, שיש בעל בית הדורש התנהגות מסוימת. יש לי אחריות כלפי הזולת, העני והחלש. לא מדובר בצדקה! אין צדקה בשמיטה; זהו ערך אחר – אני נכנס לשדה שהיה שלי, ועכשיו הוא אינו שלי ואינו שלך. אז בוא נקדיש את הזמן והמחשבות שלנו בשנת השמיטה להגשמת רעיון בעלות הקרקע – לאל ולא לאדם. בעבר, בתקופות שבהן נשמרו דיני שנת השביעית, מה גרמה השמיטה לחקלאי הממוצע?”.
אני מניח שההתנהגות הכלכלית שלו הייתה מתוכננת יותר.
“ואני מניח שמן הסתם הוא גם הקטין את דפוסי הצריכה. לעומת זאת, תסתכל בעיתונות הדתית, החרדית, הכיפות הסרוגות – לא משנה. אפילו דפי פרשת השבוע הפכו לפרסומות לצריכה: סע לחו”ל! קנה! יש מבצע! מדוע איננו נמנעים מכך, בדיוק כשם שאנחנו גודרים את עצמנו מפני מודעות שנושאות מסרים מיניים או כרוכות בחילול שבת? מה עם מצוות ‘והצנע לכת’? אני חושב שאם נפנים שהרכוש אינו שלנו, משהו יקרה גם לבזבזנות.
“אני תמיד מדגיש את העובדה שהדת היהודית אינה מתנגדת לפעילות כלכלית, כמו אצל מאמינים בדתות אחרות. אצלנו זה בהחלט לגיטימי לעמול כדי להתפרנס; עם זאת, התורה מטילה הגבלות על כך: ‘ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבֹּת’.[5]לא לבטל, כי אם לצמצם. חלק מהקו החינוכי הזה מוביל להסתפקות במועט, לא לעוני. מותר ליהנות מרכושך, אך בצורה מוגבלת. השוק החופשי מבוסס על הרעיון שכל אחד רוצה תמיד יותר, והשמיטה אומרת: זה לא מדויק. יש ‘די’. מהו ‘די’? אינני יודע. אין לי דרך לכמת את זה”.
תסכים ששאלת הכִּימות כאן אינה שאלה שולית!
“אבל חשוב מכך להבין את הרעיון שיש ‘די’ כלשהו. זוהי השאלה המרכזית. זה המפתח הראשוני לצמצום הצריכה שלנו. גם אם כל אחד מאיתנו יגביל את הצריכה בצורה שונה”.
הזכרת קודם את מעמדה של שמיטת הכספים כיום. האם לדעתך יש מקום להתארגנות דתית, למדיניות ממשלתית או ללחץ על הבנקים לוותר על חלק מהחזרי ההלוואות במסגרת השמיטה?
“חוב אינו רק שאלה של מלווים, בנקאים ומדיניות ממשלתית, אלא גם שאלה של ביקוש ולוֹוִים. כוונת השמיטה בוודאי אינה שכל אחד יִלְוֶה מאחרים כמה שהוא יכול ויסמוך על שמיטת הכספים; הדרך להתמודדות עם החוב כרוכה גם בהנמכת השאיפה לרמת חיים שנמצאת מעבר לאמצעים שלנו, וזה אינו שיקול כלכלי אלא בחירה אתית. לקיצוץ בצריכה תהיה לדעתי השפעה רחבה ומועילה על המוסר שלנו בכל תחומי החיים: בחיים הדתיים, ובהתנהלות הצבאית, הפוליטית והלאומית שלנו – והכול מתוך החלפת תרבות הצריכה בערכים לא אנוכיים ולא חומרניים”.
האם אתה באמת מאמין שבמערכת הכלכלית שאנחנו חיים בה, שבה הצריכה היא אחד הגלגלים המרכזיים, יש דרך לבלום את גלגל הצרכנות, או אפילו להסיט אותו לכיוון שונה, בלי למוטט את הכלכלה שלנו?
“אני עדיין מאמין שכן. עד לפני 20 שנה חיינו במשק שונה, וזה לא היה בלתי אפשרי. המשק והחינוך שלנו לא היו מבוססים על צריכה, אלא על ערכים אחרים. לא אצל כולם, אולי, אבל הייתה כאן תפיסה שונה. כל זה השתנה בעקבות שינויים של כלכלנים שהעלו את המשק שלנו על מסלול השוק החופשי, וזה נבע משינוי ערכי ולא כלכלי!”.
בכל זאת, יכול להיות שההשקפה הזאת כבר השתלטה עלינו. ככלכלן, אתה חושב שאפשר לעצור את המגמות הסוחפות של כלכלת השוק החופשי?
“ראשית כול, זוהי כבר לא שאלה ‘כלכלית’ בעיניי, אם כי יש כאן בוודאי גם בעיות כלכליות, כגון החוב התופח של מדינות רבות בעולם, שגדֵל באופן מתמיד בשל הגברת הצריכה – בעיה שעשויה להסתיים באסון כלכלי; אבל השאלה היא ביסודה שאלה ערכית. למשל, ערב המהפכה הכלכלית של השוק החופשי בישראל היו אזרחי המדינה בין החוסכים הגדולים בעולם. זה נבע ממדיניות הממשלה, שכפתה על אזרחיה לחסוך יותר, מתוך תפיסה ערכית של התערבות רבה בכלכלת הפרט. אני מודה שההתערבות הייתה מופרזת. הסוציאליזם הפריז, אך את זה צריך היה לתקן, לא להרוס. הרב ישעיה שפירא (“האדמו”ר החלוץ”),ממייסדי ‘תורה ועבודה’, כתב שהשמיטה מבטלת את הקניין הפרטי. לדעתי הוא לא צדק. לדעתי, דבריו הם דוגמה להפרזה בחשיבה הסוציאלית.
“אפשר לחלוק על כל דוגמה שהבאתי, ואני מקבל את זה. כל מה שאני רוצה הוא שנראה שיש חיוב דתי לעסוק בשאלות האלה ושיש תשובות דתיות לכל אלה – זה הכול. אי אפשר לומר שבתחום שאנו מקדישים לו 90% מן הזמן שלנו, אין לתורה תשובה”.
עד עכשיו טענת כמה טענות תיאורטיות, ואני רוצה לשוב למישור המעשי ולשאול: האם יש לך עוד הצעות שהחברה הישראלית מסוגלת ליישם כיום?
“אתה רוצה דוגמאות מעשיות? אני מציע ששנת הלימודים בכל המערכת הדתית תוקדש לנושאים האלה. כשלומדים חוּמשׁ, התלמידים בבתי הספר ילמדו ‘משפטים’, ‘קדושים’ ו’בהר’. זה יוביל לעיסוק הרוחני. אינני מדבר רק על העיסוק בהלכות, אלא גם על העיסוק במשמעות הרעיונית שלהן. צריך לעסוק בהיבטים החברתיים המוסריים הגשמיים. על כך יהיו למשל הדרשות בבתי הכנסת.
“נוסף לכך, בעיניי מוטלת על כתפי מדינת הרווחה המודרנית החובה להגשים ערכים של סולידריות חברתית, שמייצגת מצוות השמיטה. המדינה המודרנית, לפי ראייתי, היא תחליף מפותח לסולידריות החברתית בחברות קדומות יותר, ולכן המדינה צריכה למצוא פתרונות לבעיית העוני והאבטלה, ברוח ערכי השמיטה. ככלכלן, אני מציע להחיל במשק שלנו מס הכנסה שלילי כפתרון לעוני, ואני חושב שצריך להשקיע מאמצים רבים במדינה בפיתוח בתי עסק קטנים כפתרון לאבטלה. כתבתי על כך רבות. לצערי, לא נעשה דבר בעניין זה. בעולם המערבי יש ארצות שבהן יש שוק חופשי ומשקיעים בהן בפיתוח בתי עסק קטנים. מעניקים להם, למשל, עדיפות במכרזים. הממשלה יכולה לשריין 20% ממכרזיה לבעלי בתי עסק קטנים.
“אתה רוצה עוד דוגמה? אפשר לחנך לצניעות, כפי שעשינו במשך שנים רבות. מדוע צריכים לקיים אירועים משפחתיים ולהזמין מאות מוזמנים בהשקעה כספית רבה? לוּ היו מנהיגי הציבור הדתי – ראשי ישיבות ורבנים – קובעים כללים ותקנות להגבלת אלה, היו משתנים הדברים, כפי שהיה נהוג לאורך הדורות בתקנות הקהל בכל תפוצות ישראל. במקום זה, העלונים של הציבור הדתי מלאים בפרסומות לצריכה ‘מופרזת’. כל אלה הם יישומים מעשיים לרעיונות של שמיטה, לא?”.
בהחלט, אבל באיזו מידה אתה חושב שאפשר לחולל שינוי כה יסודי במגמה החינוכית? האם שינוי כזה אכן מעשי?
“בוודאי. אתן לך דוגמה שאינה שייכת לעניין: עד 1967 הרעיון של ארץ ישראל השלמה ושל קדושת הארץ לא היה חלק מן הציונות הדתית. בכלל לא. מעטים שעו לדבריו של הרב צבי יהודה. אז איך לפתע הופנם הרעיון הזה? אנשי מרכז הרב סיפקו את הר”מים, ותוך שילוב שלפעילות חינוכית ועשייה פוליטית הופנתה כל המערכת הדתית לעבר רעיון אחד בלבד – שלֵמות הארץ. מדוע אי אפשר לנהוג באותה דרך לגבי הרעיון המרכזי של תורה ועבודה, ולעסוק במלוא המרץ בשאלות החברתיות והכלכליות? כשם שזה מעשי, גם זה מעשי“.
בסופו שלדבר יוצא שאתה מסמן הרבה מאוד חלקים בעולם היהודי~הדתי ואומר להם: ‘ההתנהגות הכלכלית~חברתית שלכם פגומה מיסודה’.
“אני טוען יותר מכך: חסר משהו בסיסי בכל ההתנהגות הדתית. אנחנו, כל פלגי היהדות הדתית המאורגנת, לא נשמענו לקול המוסר מאז ומתמיד. איך זה קרה? אינני יודע. ובמשך הדורות- עד לפני כ~200 שנה – הרי תמיד נשמענו לקול המוסר. ואני אומר, חסר משהו ביהדות שלי.
“לך ברחוב ושאל אנשים מיהו יהודי דתי. נדמה לי שאף אחד לא יאמר לך, ‘יהודי דתי הוא אדם ישר, אדם מהימן, אדם שהעוול כואב לו’. ואני שואל למה? העיסוק בשאלות החברתיות חסר. ושוב – מישהו יכול לבוא ולומר, ‘תמרי, אתה לא הבנת את הרמב”ם הזה או את הסעיף הזה ב’שולחן ערוך’. ואני אומר, ‘בסדר, אפשר לחלוק אם צריך לנהוג כך או כך, אבל אי אפשר להתעלם לחלוטין מהשאלות’.
“אני לא רוצה שיסכימו איתי. דיברתי על הצעות רבות והבעתי את דעתי לגביהן: הגבלת הצריכה, בתי עסק קטנים, מיסוי שלילי, ויש עוד. אני רק רוצה לראות את הציבור הדתי בישראל עוסק בשאלות החברתיות האלה ומבין את המשמעות הדתית שלהן”.
אז אתה מאשים את הציבור הדתי באסקפיזם, ככל שמדובר בשאלות חברתיות.
“בהחלט. רוצים שכל הדיון יהיה הלכתי, אך ההלכה היא רק פן אחד. וכי בשבת מלמדים רק הלכה? ליקשה להבין את זה. האם כל הדיון צריך תמיד להיות רק משפטי? שנת השמיטה היא לדעתי הזדמנות טובה להתחיל בשינוי המגמה הזה. כשמלמדים מסכת פסחים – משנה וגמרא – לילדים, לנשים או למבוגרים, כולם מבינים שהמורה מחזיק לידו ‘שולחן ערוך’. לעומת זאת, כשמלמדים את מסכתות נזיקין יש מעט מקרים שמגיד השיעור מחזיק גם ‘שולחן ערוך’. למה? כי ‘שור שנגח את הפרה’ לא נוגע אליי כמו פסחים או סוכה. כך שאפילו העיסוק ההלכתי אינו מאוזן.
“המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי”
את המרכז הקימה בשנת 2001 קבוצת אזרחים המודאגים מהגידול באי~שוויון החברתי~כלכלי במדינת ישראל, הפוגע בלכידות החברתית וביכולתן של קבוצות מעוטות משאבים להיחלץ ממצבן.
המרכז הוא עמותת מתנדבים הפועלת כשדולה לקידום ולטיפוח של חברה צודקת, סולידרית ואיכותית יותר. העמותה אינה מפלגתית. בין מייסדיה ופעיליה נמנים אישים בכירים משדה העשייה החברתית~כלכלית והאקדמית. בשנתיים האחרונות פעל המרכז לשכנע את מקבלי ההחלטות להציב יעדים חברתיים כמותיים, שינחו את המדיניות החברתית של הממשלה. פעילות זו, לצד פועלם של גורמים אחרים, נשאה פירות, וב~22.4.2007 אימצה ממשלת ישראל את האג’נדה הכלכלית~חברתית לגבי השנים 2010-2008.
על פעילות זו ועל פעילויות אחרות שהמרכז מקדם אפשר לקרוא באתר האינטרנט: www.socialjustice.org.il
[2] שולחן ערוך, חושן משפט ,סי’ רלא, סע’ יט.
[4] פירוש ספורנו לתורה, ויקרא כה, ב.
נכתב ע”י אבישי בר אשר. פורסם בגליון 33 של “דעות” בהוצאת נאמני תורה ועבודה
עיצוב ופיתוח:
