בין פרטי וציבורי- מה שלי ומה שלנו? (דף לימוד ושאלות דיון)

בין פרטי לציבורי – מה שלי ומה שלנו?

פתיחה – במליאה – מה אנחנו נוטעים למען הדורות הבאים

היו זהירים בנטיעות
“וכי תבאו אל הארץ ונטעתם”  – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל-טוב לא תאמרו: נשב ולא נטע אלא הוו זהירים בנטיעות: כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!… לפיכך אמר להם הקב”ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא ,עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן
(מדרש תנחומא, פרשת קדושים, ויקרא רבה פרשה כה)

הרחבה: מהי קיימות
מושג הקיימות מתייחס להיבטים המשפיעים על סיכויי ההשרדות וההמשכיות של המין האנושי, וכפועל יוצא מזה, או כערך בפני עצמו, גם דאגה עמוקה למערכות סביבתיות והחברתיות שתומכות בהמשכיות זו. מסיבה זו קיימות עוסקת בכל תחומי החיים של המין האנושי.הקיימות מנסה לעודד עיצוב של הטכנולוגיה ושל החברה כך שבני האדם יוכלו למלא את צרכיהם ולהגשים את הפוטנציאל המירבי שלהם, תוך שמירה על המערכת האקולוגית, מגוון המינים והיכולת לקיים אידאלים אלו במשך תקופה ארוכה מאוד. קיימות משפיעה על כל רמה ורמה של ארגון חברתי או עיצוב טכנולוגי – מרמת היחיד, עבור בקהילות ושכונות וכלה בעולם כולו. (מתוך אקו-ויקי)

חלק ב

בין רכוש פרטי ונחלת הכלל

הקדמה לתקנות יהושע בן נון
“עשרה התנאים” שהגמרא מייחסת ליהושע בן נון עוסקים בעיקר בשינוי הדרמטי המתחולל בחיי העם במעבר משנים של שהייה במדבר אל אתגרי ריבונות והישרדות כלכלית בארצו. קיים חשש אמיתי שדווקא צרכי פרנסה מעיקים ובניין נחלות, כל אחד במשפחתו ובשבטו, יביאו לפירוד בין מי ששכן עד עתה במחנה אחד סביב משכן ה’. “תקנות יהושע” קובעות שיחד עם חלוקת הארץ לנחלות פרטיות יש חובה לשמור על יסוד השותפות הבסיסית של העם הנחלת הכלל שבארץ המיוחלת.
(הרב דב ברקוביץ, הדף היומי, מסכת בבא קמא – דף פ”א, מוסף שבת מקור ראשון יז’ אדר תשס”ט)

שימוש הכלל ברכוש פרטי
תנו רבנן: עשרה תנאים התנה יהושע:
א. שיחיו מרעין בחורשין.
ב. ומלקטין עצים בשדותיהם.
ג. ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתלתן, קומטים נטיעות בכ”מ חוץ מגרופיות של זית.
ד. ומעיין היוצא בתחלה (מחדש) בני העיר מסתפקין ממנה.
ה. ומחכין (מטילין חמה לצוד דגים) בים של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה.
ו. נפנין לאחורי הגדר אפילו בשדה מלאה כרכום.
ז. ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה.
ח. ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים.
ט. והתועה בין הכרמים מפסיג (מנתק הזמורות כדי לעשות לו דרך לצאת) ועולה מפסיג ויורדי.
י. ומת מצוה קונה מקומו.
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף פ”א

שאלות לדיון

• נסו להבין את עשר התקנות (או חלקן) – מה היסוד המשותף להן? מפני אלו “סכנות” תוקנו תקנות יהושע בן נון? על מה הן באו להגן?
• איזה בסיס אמוני עומד בלב התקנות?
•  איזה יחס מציעות התקנות בין הרכוש הפרטי ונחלת הכלל?
• האם יש מקום לרכוש פרטי ?

ויקרא כה א-כד
א וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. … וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. … וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

• האם על פי התורה יש רכוש פרטי? באילו תנאים?

מה שלי ומה של האחר?

לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים;
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד,
אמר לו: “ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?”
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד “מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך”.
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ, עמוד ב

• איזה יחס מציג התלמוד בין רשות הרבים לרשות היחיד?
• מה ניתן ללמוד מתוך הסיפור לחברת ימינו?
• מדוע מכונה המורה בסיפור “חסיד” (התייחסו למקור הראשון של פרקי אבות)

למי שייכת רשות הרבים?
כשהיינו ילדים, הים היה שייך לכולם: כל אחד יכול היה לגשת אל החוף ולהשתכשך בין הגלים. כשהיינו ילדים, הפרסומות הופיעו בין דפי העיתונים ומעל גלי האתר. את הקונים הפוטנציאליים נהוג היה לפתות באמצעות חלונות ראווה יפים ומסוגננים, שהוצגו בהם מוצרים המיועדים למכירה. הרחובות, הבניינים, הגינות ואתרי הבילוי היו נקיים מפרסומות. […] וזו אינה רק נוסטלגיה דביקה. לאט, לא ביום אחד, השתנה הנוף. כמעט בלי שנשים לב, מישהו תחם את הים. מישהו גָדַר לו חוף פרטי. מישהו ארגן לעצמו חוף, שאפשר להיכנס אליו רק תמורת תשלום. מישהו אחר קיבל זיכיון לכביש פרטי. בלי שנשים לב, הפרסומות השתלטו על הכבישים, על המדרכות, על החלונות, על הבניינים, על תחנות הדלק, על הגינות, על המסיבות הציבוריות; […] האנטנות של החברות הסלולריות היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני; והנוף העירוני – לשבוי בידי גורמים כלכליים, בעיקר נדל”ניים. הבעיה היחידה שמעוררות כל ההתרחשויות האלה היא שלא שאלו אותנו, את הציבור, אם אנחנו מסכימים. החליטו בשבילנו. וכך, בלי לשאול אותנו לדעתנו, השתלטו על רכוש ועל זכויות שהם שלנו – של הרבים, של הקולקטיב, של הציבור.

(במבי שלג, ‘למי שייכת רשות הרבים’, ארץ אחרת, 29 (2005)  )

•    במבי שלג מתארת את טשטוש הגבולות שבין רשות היחיד לרשות הרבים.
•    באילו מקרים הופכת רשות הרבים לרשות היחיד?
•
מהן זכויותיו של אדם על רשות היחיד?
תני רבי שמעון בר יוחאי – משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.
אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?
אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתַי אני קודח?
אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!
(ויקרא רבה פרשה ד’)

• משל זה מתאר מצב שבו רשות הרבים ורשות היחיד קשורות זו בזו. הסבירו.
• הדגימו ממציאות ימינו קשרים דומים.