אקולוגיה יהודית- השפע שבצמצום (דף מקורות ושאלות לדיון)

” עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה’ הוא לבדו חופשי”… (ריה”ל) 

        אקולוגיה יהודית – השפע שבצמצום / עינט קרמר

 

אחד מהגורמים המרכזיים למשבר הסביבתי –חברתי בו אנו מצויים כיום הינו המרדף התמידי אחרי  השפע החומרי, מרדף המוביל להרס הסביבה, להעמקת הפערים החברתיים ולשאר מרעין בישין. שיעור זה יעסוק ביום  השבת (אחת מתרומותיו הגדולות של עם ישראל לאנושות) כיום של עיצוב תודעה אחרת – של איפוק, אחריות ורגישות לאחר.  

 

מבנה מוצע ללימוד:

חלק ראשון-  במליאה : קריאה בקול של הפסוקים המתארים את השבת ודיון בשאלות הנלוות.

חלק שני-  בחברותות : חלוקה לקבוצות קטנות על פי מספר המשתתפים- רצוי בין 2-5  אנשים בכל קבוצה . כל קבוצה לומדת בצוותא את קטעי המקורות על השבת ודנה בשאלות הנלוות.

חלק שלישי- במליאה: כל אחת מהחברותות מציגה דבר אחד שהתחדש לה בלימוד. המנחה מוביל דיון לגבי הדרך להעביר את תובנות השיעור לחיי היום יום .

קטעי העשרה – מצורפים שני פרקי העשרה:

•    פרק לימוד על השמיטה – “שבת הארץ” – מתאים לשנת שמיטה או לקבוצות המעוניינות להרחיב את הלימוד לכיוון זה.

•    פרק רעיונות לפעילות ושירים סביב נושא השבת כיום של שלום בין אדם לטבע – יכול לשמש כדרך לפתוח את יום העיון.

חלק ראשון : במליאה

קראו את הפסוקים הבאים המתארים את יום השבת ודונו בשאלות שאחריהם:

בראשית, ב’ א’-ג’ : “יום השישי. ויכֻלוּ השמים והארץ, וכל צבאם.

ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה

וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.

ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו,

כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלוהים לעשות”

שאלה לדיון: מדוע מופיע התיאור של יום השבת בו לא נברא כלום ? האם יש מה שנברא ביום השבת ?

שמות כ’ ח’: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְבִיעִי שַבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶר בִּשְעָרֶיךָ.

כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה’ אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶר בָּם

וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּבָּת וַיְקַדְּשֵהוּ

דברים ה’ יא -יז שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ—

לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.

וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה;

עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

שאלות לדיון:

•    אילו שני נימוקים יש כאן לשמירת שבת ?

•    איזה “סיפור” מספר לעצמו שומר השבת לפי שני המקורות?

•    כיצד אם כך מסייעת השבת בעיצוב תודעה סביבתית- חברתית ?

 

חלק שני : לימוד בחברותות

•    שתפו את חבריכם לקבוצה בחוויית שבת מיוחדת הזכורה לכם.

•    קראו בצוות את לקט המקורות המוצגים כאן על השבת:

•    איזה מצב תודעה יוצרת השבת על פי כל אחד מהטקסטים?

•     כיצד לדעתכם ניתן למשוך מן השבת אל ששת ימי המעשה?

•    קראו את הקטע ממאמרו של הרב ליכטנשטיין – איזה רעיון מביע הרב בקטע לגבי “תפיסת העולם” של ההלכה? האם אתם מסכימים עמו?

מ. גליקסמן :”למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת”. כאן נעשתה השבת מקור וערובה לשוויון בני האדם: “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” (מעין מה שנאמר בחובת אהבת הבריות: “ואהבת לרעך כמוך”) עדות חיה ונצחית לתורתה המוסרית היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה.

אריך פרום: “העבודה, גם אם יוצרת היא, וגם אם הורסת, הריהי התערבות מצד האדם בעולם הפיסי. המנוחה היא מצב של איזון בין האדם לטבע – אסור לו לאדם לנגוע בטבע, לשנותו בכל דרך שהיא, לא לבנות ולא להרוס דבר. השינוי הקטן ביותר שיעשה האדם בתהליך הטבעי, כמוהו כפגיעה באיזון. השבת היא יום השלום בין האדם לטבע. עבודה מכל סוג שהוא היא סתירתו של אותו איזון עדין בין האדם לטבע. השבת מסמלת את האחדות המושלמת בין האדם לטבע ובין האדם לחברו. על ידי הימנעות מעבודה – דהיינו הימנעות מתהליך של שינוי הטבע והחברה – משחרר עצמו האדם מכבלי הטבע והזמן, אם כי רק ליום אחד בשבוע. היחס בין האדם והטבע והאדם לזולתו הוא יחס של הרמוניה, של שלום ואי התערבות.

אברהם יהושע השל: ” כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול עמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים , חייו שלו.

הוא חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם . ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם , מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו. “

הרב דוד הרטמן :”שקיעת השמש ביום ו’ פותחת פרק זמן שבו פרחי השדה עומדים מול האדם כחברים שווים ביקום. אסור לי לקטוף פרח או לנהוג בו כאוות נפשי. בכניסת השבת הפרח נהיה עצמיות בפני עצמה, שיש לה זכות קיום ללא כל קשר לערך שלו עבורי, האדם. אני עומד בדממה בפני הטבע כלפני חבר לבריאת האל, ולא כלפני חפץ שאוכל לשלוט בו, ואני חייב להתמודד עם העובדה שאני אדם ולא אל. השבת מנסה לרפא את היהירות האנושית של התרבות הטכנולוגית. “

הרב אהרן ליכטנשטיין, הגות, ד’, יהדות בחברת ימינו :

ההלכה מעדיפה ריסון. היא מעדיפה צמצום על התפשטות, היא מוכנה להקריב מידת מרץ ואומץ בחברה     לשם יציבות ושלום, להשיג מנוחת הנפש ומנוחת הגוף תמורת מיתון מסויים בכמות החיים, בעיקר בשטח הכלכלי והטכנולוגי. היא שואפת לשפר את איכותם של החיים, ולא רק מתוך מגמות חברתיות, אלא, ואולי בעיקר, לשם עיצוב דיוקנו המוסרי של כל יחיד ויחיד.

בנקודה זו אנו מגיעים למאזן בנפש האדם עצמו, מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות עומד איתן על בסיס של ריסון, הסתפקות והתאפקות. בלא בסיס זה יהיו לשווא כל האמצעים האקולוגיים שבעולם. ביסודה של כל גישה לבעיית האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי האחרים – הן לחברה והן ליצורי כפיו של הקב”ה.

 

העשרה – שמיטה- שבת הארץ

ויקרא כ”ה  ב-ז: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ,  ְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיהוָה.

שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה—

לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ.  וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.  {ס}

הראי”ה קוק :את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של עול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא….הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.

מלכים א ה ה

“ויישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן, ועד-באר שבע”

תנוח, תחלק, תניח / אבי שגיא וידידיה שטרן

….בצד המסר הקיומי, עולה גם מסר חברתי. המקרא אינו דורש חלוקה מחדש של העושר מדי שבע שנים ושוויון מלא. לו כך היה, החיים הכלכליים היו מתנוונים, בהעדר תמריצים אישיים. אבל חברה שמאמצת לה את הרכוש ככלי הערכה חד-ממדי מסתכנת באובדן צלמה. השמיטה היא גורם מאזן. שש שנים תעבוד, תצבור, תנצל; בשנה השביעית תנוח, תחלק, תניח. אינך נדרש לוותר על קניינך, אך עליך ללמוד להתנתק ממנו ובכך למתן דחפים קפיטליסטיים חסרי מעצורים. האדם נדרש לפעול בניגוד לטבעו ולצמצם את עצמו ובכך ליצור מרווח לנוכחות אנושית של האחר, חלש או מוחלש.

בישראל המופרטת, הגלובלית ורבת הפערים, השמיטה היא סימן קריאה הכרחי. יש לנו, באמתחתנו הלאומית, תרופה מוכנה לשיקום הסולידריות הבין-אישית שהתרופפה. במובן זה, השמיטה היא מרכיב בחוסן הלאומי.

קשה שלא להתרשם מעמקות האידיאה, הנעה בזהירות בין הרצון לשמר את רכושו של האדם לרצון שלא לראות ברכוש חזות הכל. השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה. בשנה השמינית המרוץ יימשך, מכיוון שהאנושות זקוקה לו, אך האידיאה וזיכרונה יחלחלו אל מחוץ לשנת השבתון, אל שש שנות הקדחתנות היצרנית.

שאלות לדיון :

•    מה בין שמיטה לשבת?

•    לאיזה מצב תודעה והתנהגות צריכה להביא אותנו השמיטה?

•    כיצד לדעתכם יש ליישם את מצוות השמיטה בימינו?

 

העשרה – פעילות פתיחה  – יום מנוחה לטבע

(מתוך “נקודה למחשבה / מרכז השל)

הוכרזתם כוועדה בין-לאומית מטעם האו”ם, לעצב יום סביבתי (בדומה ליום המשפחה), שייקרא “יום מנוחה לטבע”. עליכם להחליט מהו אופיו של יום זה, ולהמליץ על רשימה של פעולות שראוי לעשותן כציון ליום זה. כמו כן, עליכם לערוך רשימה נגדית של דברים שאין לעשותם, שפוגעים במטרות היום.

תרגיל זה הוא מעניין, לא רק מפני שמגיעים לרשימות שהן דומות להפליא להלכות שבת – נלך ברגל, לא ניסע; נבלה בטבע ולא בקניונים, וכולי – אלא בגלל הדילמות שמתעוררות. האם נטייל הרבה או שמא ניתן לטבע באמת לנוח, ולא נצא בהמונינו לפארקים ולשמורות? מהי בעצם המטרה של טיול, מה הוא תורם וכיצד הוא ישתלב או לא ישתלב ביום כזה? האם נאכל אוכל טוב, טבעי ובריא בסעודה כדי לחגוג את היום הזה?  אולי דווקא נחליט שלקחת מהטבע, אפילו אוכל, פוגע בו; ולכן עלינו לאכול אוכל מלאכותי? דבר זה מעלה את השאלה עד כמה אנחנו, בגוף ובנפש, חלק מהטבע? האם אפשר “לחגוג את עצמנו”? זה אולי הרעיון מאחורי בגדים יפים, סעודה נאה וגם תשמיש המיטה, שכולם מומלצים בשבת כחלקים של הבריאה שאנו “חוגגים”. אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה שאלות.

העשרה: שני קטעי הגות על השבת – לשימוש חופשי

מתוך “מר אל, כאן אנה”/פין

למה רצה מר אל לנוח ביום השביעי? פתחה.

– אני חושב שלא נשארו לו כוחות אחרי שבוע של עבודה קשה, עניתי.

– לא, הוא לא נח בגלל שהיה עייף.

– מה – לא? אני מתעייף רק מהמחשבה על כל שעשה.

– בטח שלא, הוא לא היא עייף.

– לא?

– לא. הוא המציא את המנוחה.

– אה, זה מה שהוא עשה, מה?

– כן, וזאת היצירה הכי גדולה שלו. המנוחה. מה לפי דעתך היה בעולם לפני היום הראשון של מר אל?

– תהו ובהו אחד גדול. אני חושב?

– נכון, ואתה לא מסוגל לנוח במקום שיש בו תוהו ובוהו אחד גדול, מה?

– אני חושב שלא, טוב. אז מה?

– אז אחרי שהוא התחיל לעשות את כל הדברים ההם, נהיה קצת פחות תוהו ובוהו בעולם.

– מתקבל על הדעת, הנהנתי.

– אחרי שמר אל גמר הכל. את כל מלאכתו, אשר ברא אלוהים לעשות, כבר לא היה שום תוהו ובוהו בעולם, ואז אפשר לנוח, ובגלל זה המנוחה היא הנס הכי גדול מכולם.

לשם מה נבראה השבת?/ א”ד גורדון

לשם ההבדלה.

שכל הברואים – תנועתם מושלת בהם:

שמש קובע בוקר ולילה ואינו עוצר,

אדמה אינה נחה,

צומח אינו פוסק גידולו וחי אינו שובת.

עולם בתנועה ואין עצירה

אלא לצורכי מיתה וחידלון.

וכבר ראינו כי מים, שאין בהם תנועה,

אינם מים חיים עוד.

רק אדם מושל בתנועה,

ובהתקדש שבת הוא בורא לו הבדלה.

המאבק אינו קל; לתנועה כוחות הרבה,

אולם בגופו וברוחו האדם עוצר, אוצר

ויוצר לו שליטה בעולמו.

אותו אדם סופו שהוא בן-חורין,

נבדל מהבריאה, ועודנו חי.