תפריט
אחת לשבע שנים מבקשת התורה שהחברה כולה תעשה מעין הפסקה, לקיחת נשימה ארוכה, זמן איכותי לחזרה אל עצמיותה האנושית והמוסרית. בשלוש פרשיות תמציתיות אבל נוקבות להפליא התורה משרטטת את מצוות שנת השמיטה ואת שורשיהן הקיומיות:
שמות פרק כג, י–יא
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ יְִתְרָם תּאֹכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.
ויקרא פרק כה, א–ז
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם. כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמרֹ. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
דברים טו, א–ב; י–יא
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’…נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’
אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
דברים לא, י – יב
וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
משנה, שביעית, פרק י
(ג) פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (דברים טו), “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל” וגו’ – הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל.
(ד) זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוּל: מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים.
(ח) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית – יֹאמַר לוֹ (המלווה), “מְשַׁמֵּט אֲנִי”. אָמַר לוֹ, “אַף עַל פִּי כֵן” – יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), “וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה”. כַּיּוֹצֵא בוֹ – רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, “רוֹצֵחַ אֲנִי”. אָמְרוּ לוֹ: “אַף עַל פִּי כֵן” – יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט), “וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ”.
(ט) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:
בסוגיות התלמוד ובהגות יהודית לדורותיה סוכמו עקרונות השמיטה כך:
א. שבת לארץ – מודעות לצרכים ולזכויות של אמצעי הייצור – אנשים, משאבי טבע.
ב. הפוגה לאדם – שינוי אופי הפעילות ; יצירת משאב של זמן פנוי.
ג. שיתוף בתוצרים – חידוד קשב לצרכי האחר; תרומה לחלש ; הנמכת מחיצות חברתיות בין עני לאמיד.
ד. ויתור על שליטה – תרומה לחלש תוך מתן אמון בהתנהלותו העצמאית.
ה. יחס מכבד לתוצרים – צריכה מדויקת ומאופקת
ו. ויתור על תביעה אלימה – החלפת שיח זכויות בשיח נדיב
חשיבה מקורית המבררת את השאלה כיצד יכולה להיראות שנת שמיטה בחברה הישראלית היום שאיננה חקלאית בעיקרה, תתמקד בנקודות אלו:
א. יש לברר מה בחיים שלנו כחברה יוצרת ומודרנית מחליף את מה שהייתה הקרקע עבור אבותינו. מהי תשתית המחיה לפרט ומקור העוצמה הכלכלית הלאומית? יש לשאול איך אפשר להשמיט את אותה קרקע של היום במשך שנה?
ב. השמיטה מחייבת את האדם לחשוב על המקום שבו יש לו אחריות, סמכות ובעלות כמו החקלאי ביחס לקרקע שהוא מעבד ומשתמש בכוחות החיים שבה. שם על האדם ללמוד איך לעשות שמיטה.
ג. השמיטה מחייבת את האדם הפרטי לראות את הסביבה בה הוא חי כמציאות של “יש”, להאמין שהמחיה קיימת, ויש די והותר, שיש ברכה בעולם, לאמץ גישה של שפע בחיי היום יום. זאת בניגוד גמור לתפיסה הבסיסית בחשיבה הכלכלית כיום, שאין, שיש חסר, וכל הזמן יש לפעול כדי לשרוד, מתוך דאגה שבלי להתאמץ לא יהיה מספיק.
ד. המבחן של האדם, הפרט, החברה והאנושות כולה, הוא השימוש המלא בכוחות היצירה שיש באדם אבל באופן המכיר את הזולת והמעצים את החיים ולא משחית אותם.
(נספח: מקורות)
אבות ה, י
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם:
הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ
מִדָּה בֵינוֹנִית.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוםֹ.
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ.
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד.
שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע.
כלי יקר על דברים לא, יב/ הרב שלמה אפריים מלונשיץ
וזהו גם כן טעם (מצות) “הקהל” (כינוס העם בבית המקדש בחג הסוכות בסיומה של שנת השמטיה) – כי שנת השמטה גורם גם כן ה”הקהל” והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית. וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת “שלי שלי”, “זה אומר כולה שלי”. וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי ב(פעולות חסד של) “קום ועשה” אין הכל שווים, אבל ב(פעולות של) “שב ואל תעשה” הכל שווים, וזה באמת עניין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום א’ של חול המועד נצטווה המלך לעשות רושם אל השלום (ולקרוא בתורה לפני כל העם), וזהו ענין (מצוות) ה”הקהל”…
מי השילוח” על מצוות שמיטה ויובל (ויקרא כה) / הרב מרדכי יוסף ליינר מאיז‘ביצה
עניין השמיטה והיובל הוא נגד המידות הנזכרות במסכת אבות, “שלי שלך, שלך שלך” – שמיטה היא נגד מדת “שלי שלך”. היינו אף כי הארץ נתן לבני אדם, שיש לאדם קניין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם, כי כל מיני ערבות שבעולם נכללים בארץ. ובשביעית האדם
עיצוב ופיתוח:
