תפריט
שנת השמיטה מיושמת כיום בצורה מועטת מאוד אצל רוב האנשים. אף כאשר אדם מקפיד על הלכות שמיטה בצורה מלאה, הרי שבדרך כלל אין הוא חקלאי, והקיום ההלכתי בא לידי ביטוי אצלו בקניית פירות וירקות ובשמירה על הלכות שביעית.
לעתים, חווית השמיטה עבורו היא חוויה של וויכוחים ופוליטיקה, של מחירים גבוהים מן הרגיל וכדומה. למרות שיש להמשיך כמובן להקפיד על הלכות השמיטה הנוגעים אלינו, הרי שניתן לראות את ערכי השמיטה השונים שאותם ניתן ליישם גם בתחומים אחרים.
רוב העבודה כיום איננה חקלאית, ושנת השמיטה איבדה את הצביון המיוחד שלה. המסחר ממשיך כרגיל, וכל אחד שומר על רכושו. לכן, טעמים רבים מטעמי השמיטה אינם באים לידי ביטוי.
כיצד ניתן ליישם את השמיטה במציאות מודרנית?
ראשית, קיימים עדיין דיני שמיטה והלכות שמיטה, הן בשדה, הן בקניית פירות וירקות והן בבית, שהם בוודאי צריכים להיות מיושמים בצורה הטובה ביותר (עיין בהרחבה בספרי “הלכה ממקורה – שמיטה”). פרט לקיום ההלכה עצמה, ישנם בהלכות אלו טעמים משמעותיים ההופכים אותנו לערכיים יותר בשנת השמיטה.
דוגמה לדבר היא שמירה על קדושת פירות שביעית. אנשים מורגלים במקומות רבים, לשים את השאריות (בכל השנה) בפח אורגני. השמיטה מלמדת אותנו עניין נוסף: יש להשתדל לאכול עד הסוף. האכילה עד הסוף מלמדת אותנו לשמור על העולם, מלמדת אותנו שלא להשחית לחינם, מלמדת אותנו שאין אנו בעלי הבית על העולם ושאין לנו זכות להרוס אותו.
אולם, פרט ליישום הלכות שמיטה, עלינו ללמוד כיצד ליישם את ערכי השמיטה במציאות מודרנית. ישנם דברים נוספים שנאמרו בהקשר מסוים, וחז”ל למדו מהם עיקרון ואף יישמו אותו בצורה מעשית בדין אחר. למשל, התורה אומרת ביחס לשבת “למען ינוח”. אין חובה של מנוחה בשבת במובן הפשוט. ישנן מלאכות שנאסרו וישנן מלאכות אחרות שלא נאסרו ואף אם אדם מתאמץ בהן, אין הוא עובר על איסור תורה. אולם, הרמב”ם (שבת, פרק כ”ט) למד מכאן שאין לטלטל כלים מפינה לפינה בשבת כדי שלא לבטל טעם זה של “למען ינוח”. הרב אלחנן וסרמן (קונטרס דברי סופרים, א’, יז) הסביר, שאם אדם יטלטל כלים מפינה לפינה, הרי שהוא לא יעבור בכך על איסור תורה. דבר זה הוא נגד רצון התורה שאמרה “למען ינוח”.
בדומה לכך, עלינו לעיין בעקרונות שנאמרו ביחס לשמיטה, ולהבין מכך שזהו “רצון התורה”. כלומר, עקרונות וערכים שנאמרו ביחס לשמיטה, גם אם אין לנו יכולת ליישם אותם היום כפשוטם, הרי שניתן להתבונן בערכים אלו, ולחפש כיצד ליישם אותם במציאות המודרנית. אנו לא באים לקבוע הלכות חדשות. כל אחד יוכל ליישם ערכים אלו כרצונו, בדרך הנראית לו. אולם, ננסה להציע עקרונות וערכים, ליישום מעשי בשנת השמיטה.
התורה כותבת בכמה מקומות על השמיטה. בכל מקום ישנו דגש אחר. באופן כללי, פרשת משפטים עוסקת יותר בנושאים חברתיים, ונראה שמוקד השמיטה לפי הפסוקים שם הוא הפן החברתי (שמות כג, יא):
“והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה”.
לעומתה, פרשת בהר מדגישה את העובדה ששנת השמיטה היא “שבת לה'”:
“ושבתה הארץ שבת לה’… שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ “.
כלומר, שנת השמיטה אמורה להיות מוקדשת “לה'”, דהיינו לצדדים הרוחניים שבחיי האדם.
יש מקום לדון ביחס שבין המקורות השונים, אבל ניתן להבין מכאן שצריכים אנו לדאוג גם ליישום ערכים רוחניים וגם ליישום ערכים חברתיים.
ערכים חברתיים: הרמב”ם (מורה נבוכים ג, לט) נותן שני טעמים למצוות השמיטה. הטעם הראשון שייך במובהק לתחום החברתי: “יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם, כמו שנאמר ואכלו אביוני עמך…”.
שלא כמו במדינות קומוניסטיות, המחלקות את כלל הרכוש בשווה בין התושבים, התורה מאפשרת לאדם להרוויח בהתאם לעבודתו. עם זאת, כדי להגן על העניים, ציוותה התורה על מצוות צדקה רבות: נתינת צדקה, מעשר עני, לקט, שכחה ופאה וכדומה, וכן גם מצוות השמיטה. בשנה זו יהיו כל הפירות הפקר, כדי שעניים יוכלו ליהנות מהם.
לכאורה, אם המטרה היא חברתית בלבד, הרי שהיה צריך להיות מותר לזרוע ולזמור, אלא שהיתה חובה להשאיר את התוצרת לעניים. אדרבה, באופן זה, היה יבול רב יותר לעניים! אולם, התורה אוסרת זריעה וזמירה. מדוע? ייתכן שהתורה אוסרת זאת, כיוון שישנו פן נוסף לשמיטה “ושבתה הארץ שבת לה’ ” (ויקרא כ”ה). השביתה ממלאכה מראה על כך שהכל שייך לקב”ה. אולם, ניתן להסביר באופן אחר, וכך הסביר מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין שליט”א.
הצורך בהפסקת העבודה הוא בגלל שאנו רוצים לדאוג לא רק למצבו הכלכלי של העני, אלא גם לכך שלא תהיה לנותן תחושת עליונות. לפעמים, כאשר האדם מעניק לסביבתו, הדבר יוצר אצלו תחושה של גאווה ועליונות (על אף שהנתינה עצמה מגיעה מתוך רצון אמיתי וטוב לעזור לזולת). לכן בעל השדה איננו עובד בשדה, ועל ידי כך אינו במעמד של ‘נותן’. הפירות גדלו מעצמם, והקרקע היא הפקר. העני לוקח מההפקר, ואיננו זקוק לחסדיו של הנותן.
מכאן נוכל ללמוד במציאות שלנו, שבשנת השמיטה צריכים לעסוק בנתינה באופן מיוחד. אולם, כפי שראינו, השמיטה איננה רק ערך סוציאלי. יש תוספת מרשימה ומיוחדת בשמיטה. בשמיטה כולם נותנים וכולם מקבלים – השדות מופקרים! מגלים כוחות, מבינים שלכל אחד יש מה לתת.
בהתאם לכך, יוצרים אנו, במרכז הלכה והוראה, מיזם “הפקרת שעות”. בשנת השמיטה כל אחד ‘יפקיר’ שעה בשבוע. שעה זו תהיה מוקדשת לנתינה, לעזרה ולחסד. כל אחד יכול לתת, גם אם הוא בדרך כלל מן המקבלים. תכנית זו תהיה דרך הפייסבוק והאינטרנט ובע”ה תכלול מאות אלפים.
הערכים החברתיים באים לידי ביטוי כמובן גם בשמיטת כספים. יש אנשים הנופלים בעקבות אירוע רפואי או שמחה, ועשויים להישאר נזקקים לכל חייהם. שמיטת כספים, אחת לשבע שנים מוחקת חובות. כולם יכולים להתחיל מחדש. בנושא זה הולך ונרקם כעת מיזם מעשי – דרך בנקים ועמותות חברתיות, אולם, פרט למיזם זה, יכול כל אחד לחשוב על חבר, ידיד או אפילו קרוב, הנמצא במצוקה כלכלית. בשנת השמיטה, ננסה לסייע בעדו להתייצב, כך שלאחר השמיטה לא יזדקק עוד למתנת בשר ודם. אם כל משפחה תאמץ אדם אחד, נוכל לבצע מהפכה של ממש!
עולם רוחני וערכי: כיוון אחר במפרשים בהסבר מהותה של השמיטה, מדגיש את העובדה, ששנת השמיטה יוצרת זמן פנוי רב. בכל השנים החקלאי עובד בשדותיו בצורה אינטנסיבית, ובשנת השמיטה הוא יושב בביתו. בכל השנים הוא טרוד בעבודה ובהגדלת העוצמה החומרית שלו, ושנת השמיטה נועדה לתת לאדם הפסקה מן העיסוק בחומר, כדי שיוכל להתקדם מבחינה רוחנית (עיין בדברי האבן עזרא בויקרא כ”ה; הרב צבי הירש קלישר, ספר הברית [על התורה], פרשת בהר, ועוד).
גם הרב שאול ישראלי (בצאת השנה עמ’ יט) הזכיר טעם זה, והסביר כי האפשרות ללמוד תורה, הניתנת לאדם הרגיל בעמל כפיים, מבהירה לו שמטרתו בעולם איננה רק העולם החומרי והרדיפה אחר הפרנסה; גם העולם הרוחני והלימודי, הרחוק ממנו במשך השנים, קרוב אליו ושייך אליו. באופן זה יכול האדם לגלות את מהותו הפנימית, אותה הוא שוכח פעמים רבות, ולנסות להוציא אותה אל הפועל.
גם אם הדבר לא יהיה מיושם על ידי שבתון מלא, הרי שאפילו שעה אחת בשבוע המוקדשת למטרות אלו, של עיסוק רוחני, עשויה לתת לאדם אור חדש, אור רענן, חיבור אל עצמו, אל נשמתו.
מימד זה, אמור לחבר את האדם גם למשפחתו. בכל השנים אנשים עסוקים בעבודה רצופה, ולעתים כמעט ואינם רואים את בני המשפחה. בשמיטה ישנה עצירה ממתח העבודה, ופנאי וחיבור למשפחה. שעה בשבוע שבה חוזרים מן העבודה מוקדם יותר ומקדישים את השעה למשפחה, נותנת חיזוק וחיבור מיוחד שחסר כל כך בשנים רגילות.
בספר החינוך (מצווה פ”ד), ביאר ששנת השמיטה מלמדת אותנו על מידת הוותרנות. ר’ יצחק ערמה, בעל העקידה, לימד ששנת השמיטה מלמדת אותנו על ההסתפקות במה שיש לנו. כאשר ירכוש מידה זו לגבי אדמתו, בוודאי תשפיע מידה זו גם על התנהגותו בשאר התחומים: ויתור לחבריו, ויתור שבין בעל לאשתו, ויתור בכביש למכוניות הנוסעות מהר ממנו או המנסות לקחת ‘זכות קדימה’ וכדומה.
בשנה זו גם יבין האדם שלא הכל בידיו. לא הכל בשליטתו. במציאות שלנו ישנה תחושה שאנחנו יוצרי הכסף, שולטי ההון. אך באמת יודעים אנו שלמרות שאנו צריכים לפעול בעצמנו, הכל מגיע מאת ה’, שמברך את עמלנו.
עולם הטבע: הרמב”ם (מו”נ שם) מביא גם טעם חקלאי לשנת השמיטה: “כדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה”. אם האדמה ‘נחה’ במשך שנה, בשנים הבאות יתרבה היבול. יש מקום לדון רבות בטעם זה, אבל מכל מקום, עולה ממנו עיקרון של שמירה על הטבע בארץ ישראל. האדם מניח לטבע לשנה אחת, אינו משתמש בטבע ונותן לו מנוחה. שמיטה מחנכת להיות קשובים לאדמה, לא להשתמש בטבע לצרכינו בצורה הפוגעת בטבע והורסת אותו, גם אם מבחינה כלכלית היינו רוצים להשתמש בו כל הזמן. בכך ניתן גם לראות כיצד האדם חוזר אל טבעו הרענן ומתחבר אל הטבע במקום להשתמש בו. טעם זה נוסף על האיסור להרוס פירות שביעית שהזכרנו קודם, שגם הוא מלמד אותנו לשמור על העולם הנפלא שאותו נתן לנו הקב”ה. כמובן, שדברים אלו נאמרו ביחס לפירות שביעית, אולם, העיקרון הנלמד מהם, עשוי לחנך אותנו גם בדברים נוספים.
העיסוק בערכי השמיטה לא אמור להפחית את ההקפדה על הלכות שמיטה. להיפך, הדברים משתלבים יחדיו ונותנים עוצמה וחיזוק זה לזה. העצמת ערכי השמיטה, תוביל גם לרצון ולמוטיבציה לקנות תוצרת של קדושת שביעית ולהיות מחובר לעולם השמיטה.
שנת השמיטה עשויה להיות מדהימה ומיוחדת, אם נפנים את הערכים המיוחדים שהיא מעניקה לנו. שנת השמיטה תהיה מרוממת, אם כל אדם בצורה פרטית, וכולנו בצורה לאומית, נשכיל להתעלות בשנה זו ולצאת ממנה ערכיים יותר, רוחניים יותר ומוסריים יותר.
עיצוב ופיתוח:
