האם נשמטה נשמתה של שמיטת הקרקעות?

אחד המתחים שמעוררת שמיטת הקרקעות כרוך בשאלות של צדק חלוקתי, שאפשר להשקיף עליהן מזוויות שונות. כבר פסוקי המקרא מציבים בפנינו חלופות שונות ביחס למדיניות החלוקה הראויה בשנה השביעית. קריאה לדיון מחודש ביישומם המעשי של עקרונות הצדק החלוקתי שבמשטר השמיטה.

סוגיית שמיטת הקרקעות בעת המודרנית מציבה אתגרים מורכבים ורבי פנים. השיח בעניינה נתון במרחבי שיח מגוונים ואת כולם מאפיין מתח רב. כך היה במשך שנות ההיסטוריה היהודית ובמיוחד בעת החדשה, עם התחייה הציונית ומיצוב ההוויה החקלאית במרכזה. במרחב השיח של השמיטה נכללות סוגיות אחדות: השיח הרליגיוזי מול השיח החקלאי הריאלי; השיח האוטופי מול השיח הקיומי-פונקציונלי; השיח האינדיווידואליסטי מול השיח הקהילתני; הצדק החלוקתי המכיל את המתח בין בעלי ההון לבין ההון האנושי; השיח בין ההיבט הנורמטיבי של ההלכה לבין ההיבט הפונקציונאלי או האינסטרומנטאלי (טעמי המצוות); מעמדם של הדוקטרינה ההלכתית, הסמלים והריטואלים הדתיים במציאות משתנה מול הריאליזם ההלכתי; השיח ההיסטורי– ריאליזם היסטורי או שיכתוב היסטורי? בצמתים שונים היה השיח הזה לזירה המרכזית בהתגוששות בין זרמים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים, על אף שמבחינות רבות אין היא הזירה הראויה. הזירה של השמיטה היא מיקרוקוסמוס של מורכבות ההוויה היהודית בתזמננו. בשורות מעטות אלה אי אפשר להקיף את כל ההיבטים של הסוגייה ולפיכך אתייחס למתח אחד במשטר שמיטת הקרקעות והוא הצדק החלוקתי, וגם זאת בקצירת האומר.

אקדים ואציין כי הדיון בסדר החברתי ובצדק החלוקתי המאפיינים משטרים היסטוריים נגוע בכך שהוא מתנהל במערכת מושגים שהורתם ולידתם מצויות הרחק על ציר הזמן מהמשטר הנבחן ולעיתים מזומנות אין בפנינו תמונה מדויקת של פרטי ההוויה הריאלית שבה מתפקד המוסד הנבחן. בכך נפגע הדיון, שהרי עניין לנו בניתוח חד ופרטני של מציאות המורכבת מפאזל של פרטים. בכפוף למגבלות אלה אבחן את זיקתה של השמיטה לצדק החלוקתי.

השמיטה במקרא – מעט על יסודות הצדק החלוקתי

העיסוק המכביר בחיבור שבין שמיטת הקרקעות לצדק החלוקתי נובע בראש ובראשונה ממוּטָבי השמיטה. על פי תיאור משטר השמיטה שבספר שמות[1]המוּטָבים הם דלת העם וחית השדה (היתרה): “וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּך וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה”.[2] כנגד זאת, על פי משטר השמיטה המתואר בספר ויקרא[3]רשימת המוטבים ארוכה יותר: “…לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל”[4].המקור הראשון עוסק במפורש אך ורק בדלת העם, ואילו המקור השני מציג מגוון קטיגוריות מעמדיות: למן בעל השדה עצמו, דרך עבדיו ושכיריו ועד לחית הארץ.[5]

מהו אפוא תוכנו של הֶסדר זה היוצר צדק חלוקתי? עיון בטקסט המקראי מגלה אי-רציפות וחוסר-אחידות באשר לתוכנו הקונקרטי של משטר שמיטת הקרקעות ואפשר להציב חלופות אחדות לגבי תוכן זה, המצויות בספקטרום רחב וכל אחת מהן נתמכת בעוצמה שונה בטקסט המקראי.[6]בצידו האחד של הספקטרום עומדת תפיסה טוטאלית בדבר איסור מוחלט על עבודה חקלאית, כולל איסוף היבולים ואבדן מוחלט של הבעלות על היבול החקלאי, כפי שעולה מתוכנו של משטר השמיטה בספר ויקרא[7]ומהמשך הפסוקים שם: “וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ”[8].בתיאור הזה של השמיטה אין כל יבול חקלאי בשנה השביעית ומוטבי השביעית אוכלים את מה שנותר מהיבול של השנה השישית. בצידו השני של הספקטרום אפשר להציב תפיסות שונות שהמכנה המשותף להן הוא שלילת הטוטאליות שבאיסור הגורף על כל הפעילות החקלאית, לטובת אימוץ תפיסות מקלות ו”רכות” יותר. כך עולה, למשל, מתיאור משטר השמיטה שבספר שמות[9]וכן מפרשנות ‘מצמצמת’ של הכתובים בספר ויקרא, שלפיה האיסור על איסוף היבול חל על בעלי השדות בלבד.

לכל אחת מתפיסות אלה גוון אחר ועוצמה שונה של צדק חלוקתי. כך, למשל, אימוץ האיסור המוחלט על עבודת האדמה, ובכלל זה האיסור על איסוף היבולים, שבעקבותיו כל היבול יורד לטמיון יוצר צדק חלוקתי שמטרתו לבטל את אי-השוויון באמצעות לקיחה מבעלי השדות בלי נתינה מקבילה לחלשים. ביטול הפעילות החקלאית בשנה השביעית מביא להשבתת גורמי הייצור החקלאיים בשנה השביעית. בדרך זו, העוגה קטנה ונוצרת חלוקה מחדש באמצעות יצירת שוויון, או שוויון הזדמנויות בצריכה החקלאית (בניגוד לגישה המודרנית העוסקת בהגדלת העוגה וחלוקתה מחדש).

לעומת זאת, אם מפרשים את הטקסט המקראי באופן “מקל” יותר, שלפיו היבול החקלאי אינו ננטש לחלוטין, אלא רק מופקר ומיועד לכולם (ספר ויקרא), או אולי רק לשכבות החלשות (ספר שמות), אזי מדיניות החלוקה מחדש בהקשר זה נושאת משמעות אפקטיבית יותר, שכן משמעותה לקחת מבעלי היכולת ולתת לכולם (או רק לשכבות החלשות). ואולם, גם אם נפרש כך, מאחר שבשנת השמיטה אין מתבצעת פעילות חקלאית, הרי שהיבול המחולק מחדש מצטמצם בעיקרו רק ליתרת היבול החקלאי של השנה השישית הנצרכת בשנה השביעית, המובטחת כברכה המוענקת בזכות הציות למשטר השמיטה. אך במקרא אין הוראה חד-משמעית בדבר אופן החלוקה של היבול המבורך הזה. אימוץ תפיסה פרשנית הכוללת אותו במשטר השמיטה והכפפתו ליצירת שוויון ההזדמנויות בצריכה, עשויים להעצים את היקף היבול המחולק מחדש. אציין גם שמכיוון שבעלי השדות מעסיקים עובדים בשדותיהם (עבדים, אמות ואולי אף “עובדים רגילים” – שכירים וכד’), הרי שביטול עבודת החקלאות עשויה לפגוע לא רק בבעלי ההון (בעלי השדות) אלא גם בבעלי ההון האנושי (עובדי השדות). חלוקה מחדש בסיטואציה זו מניחה אפוא שביטול הפעילות החקלאית בפועל יביא לצמצום הפערים בחברה, משום שהפגיעה בבעלי השדות גדולה יותר, באופן יחסי, מן הפגיעה בעובדי השדות.

מצדק חלוקתי של צריכה לצדק חלוקתי של חירות, הוויה ותודעה

אפשר להשקיף על הצדק החלוקתי לא רק מנקודת מבט של צריכת היבול החקלאי, אלא מזווית שונה, מעניינת יותר, הנובעת בין היתר מהשתייכותה של שמיטת הקרקעות למשפחה רחבה יותר של מוסדות משפטיים – השבת, שמיטת הכספים, שחרור העבדים (לאחר שש שנות עבודה) והיובל – ומהשתקפותה בהקשרים תוכניים ולשוניים הדוקים, כדוגמת ההיבט המספרי (המספר 7) וסמיכות הפרשיות בין פרשת השמיטה לפרשת השבת.[10]המכלול הזה, ובייחוד הקשר בין השבת לשמיטת הקרקעות, מוביל אף הוא את הדיון למחוזות של צדק חלוקתי – בין היתר בשל הזיקה ההדוקה בין הרכב מוטבי השבת להרכב מוטבי שמיטת הקרקעות. הצדק החלוקתי הזה מתמקד בחירותו של האדם ובהווייתו האישית בתור אדם, בתוך מתחמי זמן מוגדרים, ולא רק בתור גורם יצרני גרידא (עבודה). מהותה של הגדלת החירות או הרווחה האישית הנובעת מביטול הפונקציה היצרנית שבהוויה האנושית שונה אפוא ממהותו של הצדק החלוקתי הקונבנציונאלי. במונחים מודרניים, איסורי העבודה השונים החלים על ההון האנושי מקטינים את האי-שוויון מבחינת הפנאי ומבחינת מימוש ההון האנושי והשבחתו בהקשרים החוץ יצרניים. בפרספקטיבה דתית, יצירת מתחמי זמן להוויית החולין ולהוויה הדתית – באמצעות הטלת איסורי עבודה – מקטינה את האי-שוויון, ואולי אף יוצרת שוויון, ביחס להוויה הדתית.

מנקודת מבט אחרת אפשר לראות בשמיטה גם מכשיר להעצמת תודעתו של האדם בדבר מעמדו ומהותו, שכן היא מציבה על סדר היום את השחיקה בערכו של הקניין (“הפקר”) ואת האיסור על עבודת החקלאות. הקביעוֹת ‘כִּי לִי הָאָרֶץ’ ו’כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי'[11]יוצרות שיווי משקל שוויוני חדש בין בני האדם. גם השבת, המועדים ויתר המוסדות המשפטיים שנזכרו לעיל, עומדים ביסודו של הצדק החלוקתי המקראי ומעניקים לו עוצמה רבה. במינוח מודרני הרי שלפנינו צדק חלוקתי המבוסס על כבוד האדם וחירותו.

הצדק החלוקתי המקראי והסדר החברתי המודרני

מהי המשמעות של שמיטת הקרקעות בימינו, מנקודת המבט של הצדק החלוקתי? בתקופת המקרא, ושנים רבות לאחריה, החקלאות הייתה המערכת הכלכלית העיקרית והמרכזית, ומשאב הקרקע היה לגורם הייצור המרכזי בה. גם אם נניח לטובת הדיון שתי הנחות קשות – האחת, כי התוצאה האפקטיבית של משטר השמיטה היא חלוקת היבול החקלאי באופן צודק בין כל פרטי החברה, והשנייה, כי היעד זה הוא בר-השגה במשק מודרני על פי המתווה המקראי שבמשטר השמיטה – הרי שלא נוכל להתעלם מן העובדה שבמשק מודרני החקלאות היא רק חלק קטן מהפעילות הכלכלית הכללית. בנסיבות אלה, הצדק החלוקתי נותר אפוא חלקי ביותר, הן מצד הצרכנים – מוצרי החקלאות הם חלק קטן יחסית מסל התצרוכת של האדם המודרני; והן מצד גורמי הייצור – הפעילות החקלאית היא חלק קטן יחסית מן הפעילות הכלכלית. לכן, אם רוצים לאמץ את התפיסה המקראית במשק מודרני, ובהנחה שתוכנה של השמיטה ויעדה הם הצדק החלוקתי, הרי שנדרשת גישה מקיפה, שלפיה כל צריכה הנובעת מהפעלת גורמי היצור המרכזיים במשק (לא רק חקלאות) תתחלק בין כל הפרטים באופן צודק במודל הדומה לסקטור החקלאי. יישומו של הצדק החלוקתי הטמון ברעיון השמיטה בעולם המודרני, תוך שהוא מוגבל לסקטור זה בלבד, יוצר אפוא אי-צדק חלוקתי בין-מגזרי.

יש לציין כי בהוויה הישראלית הקיימת, שבה המגזר החקלאי כולל חקלאיים שומרי מצוות וחקלאים שאינם שומרי מצוות, אימוצה של שמיטת הקרקעות, שמטבע הדברים לא תהא רווחת במלואה אצל החקלאים שאינם שומרי מצוות, יוצרת מתח בהקשר החלוקתי. הוא הדין לגבי המתח שבין החקלאים היהודים ובין אלה שאינם יהודים. היבטים אלה באו לידי ביטוי בפולמוס הגדול והמפורסם לגבי השמיטה של שנת תר”ע (1910) ובמיוחד בחלופת המכתבים המרתקת בין הראי”ה קוק ובין הרידב”ז. תוכנו של הפולמוס ועוצמתו תקפים, ואולי ביתר שאת, גם עתה. חלקיותו של המגזר החקלאי בתוך המשק הכלכלי בעידן המודרני שוללת גם תוצאות אפקטיביות חיוביות ביחס לצדק החלוקתי – הן מבחינת הגדלת השוויון הטמון ביצירת מתחמי זמן שאינם יצרניים באמצעות איסורי העבודה והן מבחינת הגדלת השוויון על ידי העצמת מעמדו של האדם בעקבות שחיקת הקניין הפרטי. השגת יעדים אלה מחייבת תחולה רחבה יותר של רעיון השמיטה (מוסד השבתון לדוגמה). לא זו אף זו: אחד המכשירים המרכזיים בביצוע שמיטת הקרקעות הוא אוצר בית דין שבאמצעותו מתנהלת הפעילות החקלאית, ולא באמצעות הבעלים. מבחינה אפקטיבית, קיומו של אוצר בית דין מנטרל כמעט לחלוטין את ההיבט של הצדק החלוקתי. עיון בשיח ההלכתי העכשווי – על מכלול היבטיו העובדתיים – בעניין אופן ביצוע שמיטת הקרקעות,[12]ובמיוחד בעניין תוצאותיה החלוקתיות, מעלה כי הדיון בצדק החלוקתי נותר רטורי בלבד.[13]הוא אינו מקדם את הצדק החלוקתי.

עלות הפעלתה של שמיטת הקרקעות בעידן המודרני היא גבוהה. משאבים רבים מושקעים בה – הן בצד החקלאי והן בצד המסחרי. מבחינת הצדק החלוקתי תועלתה מעטה, אם בכלל. מן הראוי לזכור את הגישה המרכזית בהלכה המאמצת את תפיסתו של רבי, ולפיה שביעית בזמן הזה היא מדרבנן.[14]לכך יש להוסיף זרם בלתי מבוטל בספרות ההלכתית – אמנם במיעוט – הגורס כי אין כל חיוב, ולו גם מדרבנן (לכל היותר “מידת חסידות”),[15]לשמיטת קרקעות בזמן הזה. לאור דברינו עד כה, “שפר” גורלה של שמיטת הקרקעות, שמתנהל עליה שיח ציבורי והלכתי מאות רבות בשנים, וגם עתה מושקעים משאבים רבים ומגוונים כדי לקיימה, ולו רק בצידה הפורמאלי, למרות דלות השפעתה מבחינת הסדר החברתי והצדק החלוקתי בן זמננו. זאת בהשוואה למצוות אחרות ששינויי התמורות והעיתים ביטלו את השפעתן על הסדר החברתי והצדק החלוקתי עוד בתקופות קודמות יותר – כמו למשל, איסור הריבית ושמיטת הכספים שאיבדו את חשיבותם בשיח הציבורי. גם אם אפשר ליצור הבחנות הלכתיות בין מוסדות משפטיים אלה, לטעמי ההבחנות הללו אינן מספקות מבחינה מהותית, והן נושאות אופי פורמאלי בלבד.

ריאליזם הלכתי המתמקד בצדק החלוקתי של משטר שמיטת הקרקעות בעידן המודרני מציב סימן שאלה גדול לגבי השגת היעד הזה. מהבחינה הזאת, היתר המכירה הוא פתרון שאינו שונה מהפרוזבול או מהיתר העסקה. הוא יוצר איזון ראוי בין הדוקטרינה ההלכתית ובין הריאליה החברתית-כלכלית. הסדר החברתי המודרני, הרואה בקידומו של הצדק החלוקתי את אחת מאושיותיו, יצר משטרים חלוקתיים צודקים יותר, ואף יעילים יותר, משמיטת הקרקעות- למשל, משטרי המיסוי למיניהם, ובהם המיסוי השלילי. התבוננות במציאות ההלכתית והחקלאית בת ימינו, תוך התמקדות באופן שבו שמיטת הקרקעות מתפקדת ובתוצאותיה הכלכליות והחברתיות, מחייבת לחדול מהרטוריקה הרבה סביביעדי הצדק החלוקתי הטמונים בה. השגת יעדי הצדק החלוקתי באמצעות משטר שמיטת הקרקעות, על פי המתווה המקראי, מחייבת שינוי מהותי בפרטי ההסדר ובהיקפו. השיח הציבורי וההלכתי מחויב אפוא להתמודדות מורכבת, קשה ואמיצה, ובעיקר כנה, עם מהותה של שמיטת הקרקעות בימינו ועם אופן מימושה.

[1]שמות כג, י-יא.

[2] שם שם, יא. חז”ל דרשו את הציווי “בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת” (שמות לד כא) כציווי המתייחס לשמיטת קרקעות, אף על פי שפשוטו של מקרא מורה כי בשבת עסקינן. בעניין זה ראו רש”י על אתר; בבלי, ראש השנה ט ע”א; רמב”ם, פ”א מהלכות שמיטה ויובל, הלכות א-ד.

[3]ויקרא כה, ב-ז; כ-כד.

[4] שם שם, ו-ז.

[5] האזכור של חיה ובהמה אינו שולל את איפיון מוסד השמיטה כמוסד המיועד להשגת צדק חלוקתי. סוגיית היחס המקראי לחיה בהקשר זה ובהקשרים אחרים מחייבת התייחסות מקיפה ונפרדת. בעניין זה ראו גם אזכורה של מצוות השבת מיד לאחר מצוות השמיטה: “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר” (שמות יג, יב).

[6] במאמר מוסגר אציין שתופעה זו מסבירה את העמדות ההלכתיות השונות בדבר איסורי השמיטה.

[7]ויקרא כה, ה.

[8] שם שם, כ.

[9]שמות כג, י-יא.

[10] ראו למשל,שמות כג, י-יב.

[11]ויקרא כה, כג.

[12]ראו, למשל, ספרו של הרב זאב וייטמן: לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל (מכון צומת, תש”ס). לספר זה חשיבות רבה ביותר בשל הדיון ההלכתי היסודי שמתנהל בו, ובו תיאור אותנטי של יישום מעשי של השמיטה בזמננו, באופן מקיף ופרטני.

[13] ראו למשל את הדיון של הרב וייטמן בשאלת מחירי היבול החקלאי לצרכן: שם, עמ’ 231-225.

[14] בבלי,מועד קטן ב ע”ב; בבלי,גיטין לו ע”א; ירושלמי, שביעית פ”י ה”ב.

[15] למשל, הראב”ד, הרז”ה והמאירי.