שעה לשבת (הארץ)

מכירים את הרגע הזה, שעה לפני שבת, כשכל שקוע בהכנות קדחניות אחרונות בכדי להכניס בכבוד הראוי את שבת המלכה? אז אם השנה היתה יממה – היינו עכשיו בשעה לשמיטה, וזה הזמן להכין את עצמנו, או לפחות להרהר בשמיטה ובמשמעותה לחיינו היום.  

אצלי, כמי שמובילה את “שמיטה ישראלית” כבר בפעם השנייה, היחס לשמיטה מתחלק לתפיסות שהובילו אותי עד לפני כניסת הקורונה לחיינו והתפיסות שאני מחזיקה בהן היום, אחרי “ניסוי כלים” – תקופה ממושכת של עצירה והתבוננות שנכפתה עלינו בעל כורחנו. 

שמיטה תשע”ה – בואו נעצור מהמירוץ ונתחבר לאדמה, לקהילה ולעצמנו 

כשאני מנסה להיזכר מה הניע אותי בשנת השמיטה התשע”ה,  להקים את תנועת ‘שמיטה ישראלית’ ולהקדיש זמן רב כל כך לקידום השמיטה, על ערכיה וסגולותיה המיוחדות, אני חושבת שבראש ובראשונה היה זה היחס המיוחד שמבטאים הפסוקים כלפי הארץ: “ושבתה הארץ שבת לה'”. מצאה חן בעיניי ההתייחסות לארץ כאל סובייקט המחויב לבורא ומצֻווה, בדיוק כמונו, לפעול במחזורים של עשייה ויצירה – שש שנות מעשה ואחריהם שנה של שבת. בשונה מהראייה המקובלת של הארץ כאובייקט, כמשאב שניתן לנצל עוד ועוד להפקת מזון ונדל”ן, ואף בשונה מראייתה כ’אמא אדמה’, מכילה ומחבקת (שבעיניי, יש בתפיסה זו חשש לא פחות לפיתוח גישה נצלנית כלפי עולם הטבע, מתוך הדימוי של “אמא גדולה” הנותנת בלי לבקש תמורה), ואפילו לא כאדמת קודש של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו – יחס הפסוקים לארץ הוא כאל ‘אחותנו לבריאה’, שותפה שלנו בעבודת הבורא, אשר יש לנו מערכת יחסים מורכבת איתה אך גם היא וגם אנחנו עומדים יחד מול האל בחיפוש דרכים להביא לשגשוג הטבע והאדם גם יחד, ומתוך תפיסה מוסרית עמוקה.  

אותו דימוי של הארץ “עושה שבת” התחבר אצלי עם המשך הפסוקים, בהם הארץ  מזמינה אל שולחן השבת שלה את כולם לסעוד וליהנות מטוּבה, הוביל אותי להסתכל מי יושב סביב השולחן: ” וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” ” (ויקרא כה 6-7) . ומצאתי שם את כולם – כל מי שיושב על אותה פיסת אדמה ותחת אותה פיסת שמים: בעלי ממון יחד עם עבדים, אנשי נדל”ן ואנשי שירות, יהודים ושאינם יהודים, ואפילו כל בעלי החיים. מדובר כאן על שוויון ברמה העמוקה ביותר, כדברי הרב שג”ר: 

השמיטה מכוננת שוויון מקיף אף יותר משוויון סוציאלי. ניתן לומר שהוא מגיע לרמה אקולוגית….תארו לכם שותפות בין האיכר לבהמתו, לשניהם זכות הנאה שווה מפירות האדמה. הרדיקליות של מצוות השמיטה כמעט בלתי נתפסת. הווי אומר, שהקדושה של הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה. 

תפיסה אידאית זו של השמיטה כמכוננת תודעה של קדושה הקשורה ישירות לשוויון בנגישות למשאבים, נותנת בידינו כלים באשר לדרך הראויה לחיות מתוך חיבור ראוי  לאדמה, בשמיטה ובשש שנות המעשה גם יחד.  

 לצד ההתייחסות לשבת הארץ,המחשבה על עצירת הפעילות הכלכלית ־ חקלאית למשך שנה תמימה, בעולם הקדום שבו מרבית התושבים היו חקלאים – היא מחשבה שלא יכולה שלא לקסום לי, בעולם העמוס והדחוס שבו אנו חיים כיום. בדמיוני הקודח, שנת השמיטה היתה שנה שבה אנשים צועדים בנחת, הדרך לא אצה להם, לומדים תורה, עוסקים במיזמים קהילתיים ובעיקר נוכחים במשפחתם ומול עצמם באופן מלא. העצירה לטובת התכנסות הייתה הנקודה המרכזית בפעילות שלי לקראת שנת השמיטה התשע”ה. בסרטון תדמית שביקש להזמין אנשים לעסוק בשנת השמיטה, כיכב ‘ערן האצן’, דמות המייצגת כל אחד מאיתנו, הנמצא בלב מרוץ החיים, ולא מצליח לעצור. בסוף המרוץ הנפנו שלט ‘שמיטה ישראלית’, והזמנו כל אחד ואחת לעצור ממרוץ החיים ולהתמסר לקהילה, למשפחה ולרוח.  

המחשבות הללו הן שהובילו את פעילות שנת השמיטה תשע”ה, שאת רובה העברתי בהיכרות, בקידום ובהפצה של רעיונות ויוזמות שעלו מהשטח. היוזמות שפגשתי אכן עסקו בנקודה האוטופית – יוזמות של עצירה והתבוננות, מַחברות לתיעוד עונות השנה המתחלפות, הורדת אחוזי משרה, לימוד באופן קבוע, יציאה לשביל ישראל או תהליכים של חיבור משפחתי, לצד  מיזמים שיוצרים השפעה חיובית על הסביבה מכיוונים שונים. כך למשל, בתחרות ‘חלומות של שמיטה’, השתתפו יחידים וקהילות שהובילו מיזם להפרדת פסולת ביישובם (תוך שמירה על קדושת שביעית), הקימו מרכזי חלוקת עודפים של חומרי יצירה ובניין, ייסדו בתי מדרש בטבע, הנגישו גינות קהילתיות, ופעלו לחיזוק הקשר בין אנשים לצד הפחתת הצריכה.

שמיטה תשפ”ב – כינון חברה הפועלת לשגשוג האדם והאדמה גם יחד

ואז באה הקורונה על סגריה ואיסוריה, וכולנו (או לפחות אני) הורדנו הילוך והתכנסנו הביתה, אל המשפחה והסביבה הקרובה, וגילינו שזה היה (ועדיין) קשה מאוד, ולא אוטופי בכלל. העצירה הפתאומית של החיים הציפה הרבה פחדים כלכליים ואחרים, וכשלא נלחצנו, השתעממנו. לא שאר רוח ולא נעליים. 

ההתנסות הקולקטיבית הזאת הובילה אותי לחשוב רבות על שנת השמיטה, וכיצד נוכל לאפשר לה “לעשות את קסמיה” ולא להחוות כשנה של קושי ומצוקה. המחשבות הובילו אותי לתובנה שלא מספיק “לעשות שמיטה” אחת לשבע שנים, אלא מדובר בסיפור של עבודה והתכווננות לאורך כל שש שנות המעשה. אופטימיות מסוימת שנתנה לנו הקורונה היא המחשבה שזה אכן אפשרי – כולנו עצרנו לתקופה ארוכה, לא עבדנו, קיבלנו תמיכה מהמדינה, וזה יכול לפעול טוב אם ניערך לכך בצורה הנכונה. 

תובנה מרכזית שעלתה בי ,לקראת השמיטה הנוכחית היא כי כדי לקיים את מצוות שמיטה לא מספיק לפעול (או לשבות) בשנה השביעית, מדובר על מעגל שלם הכולל בתוכו שש שנות מעשה ולאחריהן “שבת הארץ”. כשם שהזריעה, הזמירה, ואיסוף התבואה קריטיים בשש שנות המעשה לקיומה של השנה השביעית (אחרת אין מה לאכול), כך קיום אורח חיים יצרני, צנוע וחסכני יאפשר לנו לתמוך בשנה של עצירה – מבחינה אישית, קהילתית ולאומית. הידיעה ששנת השמיטה תמיד מגיעה (כדרכה של שנה מחזורית), יכולה להוביל לבנייה מראש של מערכות תמיכה קהילתיות ומוניציפליות , מערכות שוכלו לתמוך גם בתקופות משבר אחרות (למשל מגפה..)  כיוון מחשבה נוסף לקוח מעולם החקלאות האקולוגית, לפיו עשייה חקלאית נכונה בשש שנות המעשה, יכולה לחדש את הקשר לאדמה ולהוביל בשנת השבע לשפע בר קיימא.  

כמו כן, הקורונה העלתה בפנינו, שוב, את עומק הקשר בין האדם לטבע, ואת ההשפעה הבלתי פרופורציונלית של המין האנושי על העולם, דבר שבסופו של דבר חוזר אליו ופוגע בו. השמיטה נוגעת בעומק שאלת מקומנו בעולם והיחס בין עשייה ועצירה במציאות. התִרגול אחת לשבע שנים של שמיטה ונטישה, מסייע לנו להבין כיצד לתפוס את מקומנו הראוי בבריאה, כגורם מחבר ומאזן ולא כמשחית ומחרב. בשנת 2008 כתב הרב בני לאו בעיתון ‘הארץ’: 

הבנה זו של מצוות השמיטה מעלה אותה מעל לעניינים המעשיים, הקשורים מצד אחד לחקלאים ומצד שני ל”חוששי שמיטה”, הצרכנים. השמיטה נעשית אתגר רוחני לכל אחד מאתנו החי בחברה שבה האדם מאיים להשתלט על העולם, והאדם בכלל העולם. מצוות השמיטה היא המציאות הרוחנית שבה האדם מחדד לעומק את מקומו הנכון בסיפור הבריאה, מצמצם את בעלותו ומפנה מקום לכל ההוויה כולה.

מחשבה שכזו עכשיו, כשמשבר האקלים מתחיל לטפוח על פנינו, היא חשובה מתמיד ונדרשת לעת הזאת. 

מאחלת לנו שנת ריפוי ותיקון, ושבת (הארץ) שלום

עינט קרמר היא המנהלת החינוכית של ‘השומר החדש’, חוקרת דתיות וסביבתנות באוניברסיטה העברית, ומייסדת ומובילת יוזמת ‘שמיטה ישראלית’.