שמיטה ישראלית – התמודדות עומק מחזורית המבוססת על יצירת משבר יזום

עם תחילת המעבר שלנו בחזרה ממשבר הקורונה, לחיים שאותם אנו מכנים כנורמליים, עולות להן שתי תחושות. לצד הרצון לחזור לחיים התוססים, הדינאמיים והתובעניים של השגרה, ישנה גם תחושת אובדן או פספוס של מספר איכויות שרק אסון בסדר גודל של מגפה גלובלית היה יכול להטמיע במציאות. היה משהו בהאטה הכללית, בכבישים הריקים ובהתמודדות המשותפת שזימן לרבים מאיתנו חוויות ואיזונים, שאותם לא הצלחנו למצוא בשגרה. על אף כל הקשיים והנזק שמשבר הקורונה סיפק – מסתבר שיש גם ברכות בתנועות של האטה.

למזלנו, האטה (או דעיכה) היא תופעה שגרתית בכלכלה החופשית שלנו. למעשה, המשק מקיים מעגל עסקי-פיננסי של גאות, מיתון, שפל והתאוששות. בתקופות פריחה ממושכות, רבים נוטים לחשוב שזהו פשוט המצב התקין, כשבעצם בהכרח, יגיע במוקדם או במאוחר שלב הנקרא “תיקון” (Correction). זה שלב בו נכסים ומניות נוחתים חזרה לערכם הריאלי. תיקון משמעותי במשק מגיע כל 4-11 שנים. משברים כלכליים אלו אינם מצב חריג או מפתיע. הם אינם טעויות – הם חלק מובנה בתוך המערכת הכלכלית שלנו. הם אינם תופעות שבעזרת “התנהלות נכונה” ניתן להימנע מהם.

היות ומשבר כלכלי יגיע כך או אחרת – התמודדות בריאה ומיטיבה אינה יכולה להתבסס רק על הניסיון להימנע ממנו. החכם ילמד כיצד להתנהל נכון בתוך משבר ויערך לקראת משבר שכבר בדרכו אליו (למשל, לחסוך קצת ליום סגריר). אך יש גם אמצעי נוסף – ליזום את המשבר בעצמנו, אך בזמן ובתנאים שעדיפים לנו.

יזימת משבר הופכת להגיונית מאד כאשר בידינו מודיעין מוקדם. למשל, במידה והיינו מודעים לכך שמדינת אויב מתכננת בודאות לתקוף אותנו בשנים הקרובות, יש סבירות גבוהה שנקיטת יוזמה התקפית, במקום ובזמן המתאימים לנו, הייתה מניבה תוצאות מבצעיות העדיפות עבורנו. מתוך ההבנה כי מדובר באיום, שעתיד להתממש ומהווה סכנה קולקטיבית עבור כולנו גם יחד, יש הגיון להתמודדות בצורה לאומית. אותו הגיון חל גם אל מול המשבר הכלכלי ההכרחי, שיפגע בכולנו באופן קולקטיבי.

מודל אפשרי להתמודדות דרך קיום משבר לאומי יזום שכזה, נמצא אצלנו כבר במסורת של עם ישראל, הלוא הוא שנת השמיטה. מודל שמיטה ישראלית מציע האטה כלכלית יזומה אחת לשבע שנים. ההאטה המתוכננת תוכל להניע את המשבר הכלכלי ההכרחי, ולהפוך את שנת השמיטה עצמה לשנת התיקון של המשק הישראלי, בה שווי הנכסים נוחתים לערכם הריאלי. שמיטה ישראלית היא ההזדמנות לרכז את אי הוודאות במשק לשנה אחת, בכוונה שאחריה תבואנה שש שנות עשייה יציבות יותר ופרודוקטיביות יותר. בנוסף, הידיעה הודאית מתי המשבר הולך להגיע תעודד שחקנים כלכליים להיערך לקראת משבר. היא עשויה להניע תהליכים חיוביים כמו התייעלות, בירור סדרי עדיפויות, קביעת דד-ליינים קשיחים לפרויקטים, ולא פחות חשוב מכך- השגת מוכנות טובה יותר למשברים מזדמנים.

מעבר ליתרונות הכלכליים, שנת השמיטה עשויה לעזור גם בהצפה יזומה של משברים אישיים ובהתמודדות איתם. במהלך שש שנות העשייה, החיים התובעניים שלנו דורשים מאיתנו לרכז מאמצים במוקדים חשובים ודחופים כמו קריירה, משפחה ואסונות מזדמנים לא עלינו. הסביבה התחרותית וההישגית של מירוץ החיים לא משאירה לנו זמן ומקום להתפרק. בנוסף, לא פעם אנו בוחרים להימנע ממצב משברי, על מנת שלא ייפתח פער מול הסביבה שלנו, כשאנו נותרים “תקועים מאחור”. כך, פעמים רבות, משברים מהותיים שאנו יכולים לדחות, לא מוצאים את מקומם עד שהופכים לבהולים או צצים רק כאשר נוצר לנו ואקום כזה או אחר בחיים. למשל, ייתכן כי הגעתי למיצוי כבר לפני כשנתיים במקום העבודה, אך בגלל המחויבות לכלכל את המשפחה, אנסה למנוע את המשבר של החלפת מקצוע. באופן דומה למשבר ההכרחי במשק, המיאוס במקצוע בו אני עוסק הוא משבר הכרחי-אישי במובן שהוא כבר שם ועיקר השאלה היא מתי מתמודדים עימו. לפני היחיד עומדות שלוש אפשרויות: הראשונה היא ליזום את המשבר בכל זמן שהוא, אך מאחר ומדובר בשגרה, כנראה שזה ידרוש ממנו ללכת במידה מסוימת נגד הזרם הכללי שמשדר עשייה ופרודוקטיביות. האפשרות השנייה היא להחליף את המקצוע בעקבות אסון שנכפה עליו כמו פיטורין או אובדן כושר עבודה, או לא להחליף והמשבר והחרטה כבר יגיעו בפנסיה. לחלופין, האפשרות השלישית היא לעשות זאת בצורה מתכוננת ומסונכרנת עם הסביבה במהלך שנת השמיטה, בתקופה שמבחינה תרבותית וכלכלית מברכת על המשבר.

שמיטה ישראלית מציעה טיפול דומה גם באתגרים החברתיים שלנו. לכולנו ברור, שברוך השם, לא חסרים לנו עניינים משותפים איתם עלינו להתמודד כעם. כמו שבחיים האישיים שלנו השוטף מביא אותנו לדחוק הצידה את המשברים הלא בהולים – כך כחברה יש לנו המון מצוקות, שאמנם זוכות לקצת תשומת לב, אך מאחר והן יחסית פחות “בוערות”, הן נבלעות בתודעה הציבורית על ידי צרות “חמות” יותר. כך נוצרים מעין כיסי הדחקה והזנחה, שמתישהו יתפוצצו – ויהפכו לבעיה הבוערת התורנית… ושוב נמשיך למדיניות של כיבוי שריפות. דוגמה לכך היא המחאה של העדה האתיופית. יש צורך בסיוע רב לעדה, אך מאחר ובשגרה זה לא נחשב בהול הם לא קיבלו מענה רציני עד שהם הפכו שולחנות ויצרו משבר בוער שדרש מענה כאן ועכשיו.

שמיטה ישראלית היא שיטה, שתדאג בעקביות, פעם בשבע שנים, להאט את המרוץ, ובכך לזכות אותנו במשאבים לטיפול בבעיות שמוזנחות בהתנהלות השוטפת. המשאבים החשובים ביותר הם תשומת לב, פניות ויכולת לקדם תהליך למשך תקופה. השמיטה, אם כן, יכולה להוות מנגנון חברתי, שיוצר פנאי ציבורי מרוכז, שיאפשר לרכז מאמץ ולקדם תהליכים בצורה אפקטיבית.

יתרה מכך, לפנאי יש תפקיד נוסף ואולי אף מהותי עוד יותר. הוא מאפשר לנו לשבור את דפוסי החשיבה האוטומטים אשר משרתים אותנו בשגרה. הפנאי נותן מקום לרצונות, לפחדים ולמחשבות שפחות נעימים לנו, שבשגרה אנו דוחקים הצידה. תהליך זה הינו השלב הראשון בחידוש השיח הפנימי החיוני להתמודדות עם מורכבויות החיים, שכל אחד מאיתנו נושא בליבו. כשיש דיאלוג פנימי בריא, אנו מצליחים לבנות מרחב בתוכנו בו לקולות השונים יש מקום ולגיטימציה מלאה להישמע. בד בבד, אנו שומרים על חופש לבחור כמה ומתי להיענות לכל אחד מהקולות, גם אם חלקם נראים כסותרים זה את זה. כשאנחנו לא משכילים להשקיע משאבים בדיאלוג הפנימי, אנו מפקירים את הקולות להתנגח זה בזה, ואנו נותרים קרועים מבפנים, כאילו וכל קול היה רוצה לפרוש מהגוף לחיים משל עצמו.

תהליך דומה מאד מתקיים בחברה הישראלית- אנו יכולים לזהות קולות מגוונים שפעמים רבות נראים כסותרים, והודות לשיח הציבורי החולה שלנו, אנחנו תקועים עם הרושם שקול אחד בא על חשבון השני. מנגד, שימוש מופרז בסובלנות מאלחשת וטשטוש המחלוקות, במטרה לחיות “קול לצד קול”, מאיים לפורר אותנו לא פחות. אם אנו מעוניינים לשמור על קיומנו כחברה אחת, הבראת השיח הציבורי הינו גם בגדר התמודדות עם משבר הכרחי. יש לנו צורך חברתי עמוק לפתח מיומנות חברתית שכזו- להצליח להכיל דעות ותפיסות עולם מגוונות, ובאותה העת, לשמור על היכולת למצוא לכל אחת מהן את תפקידה ומקומה המתוקן, כחלק מהאורגניזם השלם הזה שנקרא החברה הישראלית.

שמיטה ישראלית מציעה מודל חברתי להתמודדות עומק עם בעיות ע”י יצירת משבר כלכלי (הכרחי) יזום, המהווה את שנת ה-“תיקון” של המשק הישראלי. ההאטה בפעילות הכלכלית מאפשרת לנו לרכז, לשנה אחת, משאבים חברתיים בצורה של פנאי ציבורי מרוכז, שיכול לאפשר גם את הבראת השיח הציבורי. שני אלו יחד יוכלו להחזיר לנו את החופש להתעלות מעל המירוץ, לזמן קצוב, ולהתמודד כחברה עם אתגרי העומק הקולקטיביים שלנו.