מה ענין שמיטה להר מירון

את ספרו “בשבח הדברים החולפים” פותח ישראל אלירז כך –
“אני חושב שמשהו יקרה בקרוב. וחשבתי לספר לך על כך. אם זו אינה ידיעה מרעישה זה משום ששכחנו את פלא היותנו בתוך העולם”. 

הידיעה אודות קרבתה של שנת השמיטה מעוררת בי התרגשות ופליאה. מעולם לא שמתי ליבי לסיבה לכך, איני חקלאית או פעילה סביבתית. לשמחתי הרבה מצאתי עוד מתרגשים כמוני, אלו שהפכו את ההתרגשות האמורפית לידיעה המרעישה של משהו שיכול לקרות בעולם, ארגון שמיטה ישראלית. וביתר צמצום – קורס “על פני האדמה”.

הימים ימי אסון מירון, בואכה המלחמה שאפילו איני זוכרת את שמה.

במהלך אותה תקופה הייתי שבורה, כעוסה, חסרת אונים. בער בי הצורך לעשות משהו. תרמתי דם. הטחתי את כל יהבי על קהל עוקביי הקטן ברשתות החברתיות. הרגשתי שזה more of the same. במהלך שיטוטיי בפייסבוק נתקלתי במקרה בקול הקורא לקורס, קבוצת לימוד שמטרתה להוציא לפועל מיזמים חברתיים בתחום השמיטה.

הנקודות התחילו לנוע לי בראש במעגלים, מחפשים חיבור מתבקש – שמיטה, נתינה לאחר, תחושת fomo. הבנתי שהכעס לא רלוונטי.

פשוט צפוף פה. יש יותר מדי אנשים על מעט מדי מקום. כל דאלים גבר, וכל השאר נדחקים החוצה. והשמיטה – בדיוק ההפך. האדמה, במובן הרחב של החיים על פניה, לא שלנו. עם הרעיון הכללי הזה ניגשתי לראיון, עברתי אותו לשמחתי, וכמה שבועות אחר כך נפגשתי ביער מאכל קסום בשם “עם הטבע”, עם עוד 20 נשים ואנשים, בפריסה מחיפה ועד באר שבע, שהשמיטה עושה להם משהו בלב.

הקורס התקיים בימי ראשון אחר הצהריים במשך 7 וחצי מפגשים (החצי היה בי”ז בתמוז אונליין) באזור ירושלים, ובסופו הקאתון. בכל פעם במקום אחר הקשור לתחום של יזמות חברתית וקיימות.

כמו לקטים עברנו ממקום למקום, מטקסט לטקסט ואספנו ידיעות מרעישות: ביקרנו בגג של מוסללה במרכז כלל, במסדרון השפע של גורו הפרמקלצ’ר טליה שניידר בקרית יערים, שמענו את חיה גלבוע הנהדרת בריסטריט ברחוב הלני המלכה, התרשמנו ממרכז הינם הקסום באבו גוש, מהנוף האינסופי והמרגיע של נטף, במיזמים כמו המקרר, הבוידעם, ארוניות דרי הרחוב, בבית הקפה של אמבלה, ובגן הבוטני במפגש מרומם עם הרבה תמר אלעד. למדנו על השמיטה בעזרת פסוקי התורה, ההלכה, ז’בוטינסקי, גורדון, הרש”ר הירש, ש”י עגנון, אבי שגיא ופרופ׳ שטרן. רעיונות פרקטיים ואוטופיים לחיבור בין השמיטה כפי שהיא מנוסחת לכתחילה ובין האפשרויות השונות לקיים אותה היום. היו גם התנסויות מעשיות בכלים של יזמות, כמו dragon dreaming, והמודל הלוגי. המרצות והמרצים היו מעוררי השראה, חלקם הגשימו חלום ארוך שנים וחלקם התגלגלו לעשייה חברתית/מקיימת תוך כדי החיים.

בתוך כך נרקמה לה קבוצה, ושיתפנו גם בשירים, בחלומות, ובאוכל. בין אם הגענו אם הגענו למפגש מתוסכלים מיום עבודה, משעות של נסיעה בטרמפים ופקקים, או בנחת רוח אחרי ימי ריטריט. העיסוק המשותף והתמיכה ההדדית במיזמים, איפשרה את הקרקע הפוריה ללמוד, לרצות לשנות ולהשתנות בעצמנו. מתוך סקרנות, בעיניים בורקות, כל מקום היה פלאי. כל מפגש עם טקסט עורר משהו. אני חוששת שאם אחזור אגלה שהמקומות האלה לא קיימים במציאות היומיומית. רק בעולם המקביל של השמיטה.

אני רוצה להודות למשולש המנחה: לאיתמר על זוויות המחשבה החדשניות, שידע ללכד את כולנו על הציר שבין בוגרי חינוך דתי לבין חסידי א”ד גורדון. לנפתלי בעל כושר המנהיגות ויכולות הארגון המתוקתק. וכמובן לעינט, בעלת החזון, החולמת הדרקונית, מלאת האנרגיות והאופטימיות האינסופיים.

ועם כל זה, באופן אישי מה שנגע לי במיוחד היה המפגש הראשון שלי עם הקבוצה. כל המשתתפות והמשתתפים היו יחפים. נשמע מוזר אני יודעת, אבל זה מסמל בעיני את הרצון להתחבר פיסית לאדמה באופן בלתי אמצעי. קודם כל להרגיש אותה, לתת לה להרגיש אותנו. בבחינת “של נעליך מעל רגליך” כמו שאמרה לנו הרבה תמר אלעד-אפלבאום, ביחד.
מי יתן והשמיטה תזכיר לנו את פלא היותנו בתוך העולם, מתוך הפרדוקס של חוסר עשייה שהיא גם עשייה, ברוכה, על פני האדמה.

הדרה שטיינברג גדלה וגרה בירושלים, וליבה בסוף המדבר. 
בדרך כלל לא מונה את עצמה עם חובקות העצים, או החובקות בכלל, אבל אוהבת מאד את המילה קיימות – מלשון קיום, מקום, לקום בבוקר (הקושי ב..)
בוגרת טריה של החוג לטיפול באמצעות צילום (פוטותרפיה)
ושותפה בפרויקטים שונים בירושלים בתחום האמנות והחברה.