תפריט
המפגש העיקרי של יהודי בן זמננו עם מצוות השמיטה מתקיים דרך התוויות המודבקות על מוצרי המזון: “נקי מחשש שמיטה”, נכתב על קופסת השימורים; “מיבול שישית”, מעידה התווית המודבקת על בקבוק היין. קודים אלו מצטרפים לאחיהם – “הופרשו תרו”מ” ו-“לאוכלי חלב עכו”ם”, ולטקסטים המיוחדים לפסח, כגון: “כשר ללא אוכלי קטניות”. אני מניח שהצרכן שאינו בקיא בקודים הדתיים מתייחס למילים האלה כאילו היו אותיות ומספרים המציינים את שמו של צבע מאכל או שלממתיק מלאכותי. בשביל רוב היהודים שומרי המצוות הפכה השמיטה לעוד דרישה בתחום הכשרות ותו לא. בשביל החקלאי, העניין קצת יותר מסובך: מי שאינו שומר מצוות יסתפק בשליחת פקס למשרדי הרבנות הראשית, ובו הוא מייפה את כוחה של הרבנות למכור את הקרקע לנוכרי למשך שנת השמיטה. כך יותר לחקלאי זה למכור את תוצרתו לרשתות השיווק; אם הוא שומר מצוות, הסיפור יותר מורכב. מדי שבע שנים חקלאים שומרי מצוות מתלבטים בנושא השמיטה. יש שישמיטו לגמרי את שדותיהם, יש שימכרו אותם לנוכרי, ויש שיגדלו פירות במסגרת ‘אוצר בית דין’. כך או כך, קשה לראות השפעה של מצוות השמיטה על החיים. מדובר בעיקר ב”סידורים”, ב”התארגנות”, ולא הרבה מעבר לזה. האם עלינו להסתפק בכך?
אם נשכיל לפתח ולהתאים את רעיונות השמיטה למערכות החיים המודרניים, היא אכן עשויה להיות משמעותית ורלוונטית. קחו לדוגמה את השבת. נדמה שחשיבותה רק הולכת וגדלה בעולם הטכנולוגי חסר המעצורים שאנו חיים בו. השבת מעניקה לנו יממה שלמה של התנתקות מן הרעש האין~סופי, ומאפשרת לנו לחזור לעצמנו ולמשפחתנו. השבת ההלכתית מקיפה את כל חלקי היצירה האנושית, ומשום כך היא רלוונטית גם לעולם החיים המודרניים. אמנם את רוב אבות המלאכות האסורות בשבת אין אנו מבצעים אף בימות החול (מתי עשיתם לאחרונה “שני בתי נירין”?), אך עם התקבלות האיסור על שימוש בחשמל בשבת כוסו כל תחומי היצירה הטכנולוגית, ושומרי השבת אכן נהנים מיום של מנוחה וקדושה.
אלא שבניגוד לשבת, האופפת את כל חלקי החיים, במצוות השמיטה בחרה התורה להתמקד רק בעולם העבודה החקלאי ובשמיטת הכספים, ולא בכל חלקי היצירה האנושית. התורה התייחסה למציאות חייהם של בני אדם קונקרטיים שחיו בעולם העתיק והתפרנסו, רובם ככולם, מן החקלאות. “דיברה תורה בלשון בני אדם”, ולפיכך התייחסה למציאות שלתקופתה. בעולם שאנו חיים בו פרנסתנו מושתתת על התעשייה, הטכנולוגיה והמסחר. גם החקלאות המודרנית היא תעשייתית, והיא אינה דומה כלל למציאות שהתורה דיברה עליה. נכון, אפשר למצוא דרך לקיים את דרישות ההלכה בתחום השמיטה החקלאית גם בימינו. רוב הפתרונות ההלכתיים ל”בעיה” יהיו בסגנון ה’פרוזבול’, שעוקף את שמיטת הכספים, ו’היתר המכירה’, שעוקף את שמיטת הקרקעות. אך גם אלו המבקשים לשמור שמיטה כהלכתה, בלי מעקפים, לא יצליחו לחלץ את הרעיונות הגדולים של הלכה זו ולהפוך אותם לרלוונטיים לחיים המודרניים. הם יישארו לכודים בשאלות טכניות הקשורות לביצוע פעולות חקלאיות, ובעיקר לכשרות צרכנית. צריך לחשוב על המשמעות של ערכי השמיטה דווקא לגבי החיים המודרניים, ולהפנות את מרב האנרגיה הדתית לכיוון הזה.
“וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. והַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּך וְיִתְרָם תֹּאכַלחַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶך…”[1].אנו מצווים להפסיק את הייצור החקלאי במשך שנה שלמה. בשנה זו העשיר והאביון, ואף חית השדה, חיים באותה רמה, וכך הפער החברתי מצטמצם. נוסף לכך, באותה שנה חלה גם מצוות שמיטת הכספים, הדורשת לשמוט את החובות: “וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'”[2].
אך לא רק בפערים חברתיים עוסקת השמיטה, אלא בעיקר ביחס בין האדם לקרקע, לרכוש ולבורא עולם. הפסוקים בספר ויקרא מדברים על “שבת לה'”, אך גם על “שבת הארץ”. באנגלית בעלות על קרקע מכונהreal estate – זהו הנכס “האמיתי”,המעניק לאדם ביטחון בקיומו. השמטת הקרקע והפקרתה לכול מבטאת את ההכרה בהיותנו תושבים ארעיים בארץ, כפי שמתואר בהמשך אותה פרשה בעניין היובל: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”[3].על האדם להבין את מקומו היחסי בעולם. אנו גרים ותושבים בארץ, והרכוש אינו מעניק לנו ביטחון אמיתי. זוהי תפיסה דתית אקולוגית עמוקה – הדאגה לסביבה אינה רק אינטרס תועלתני של מי שחושב לטווח ארוך על ניצול נכון של המשאבים הקיימים בטבע, אלא היא הכרה במעמדנו בתור בני אדם ביחס לטבע וביחס לבורא. כך מתאר המדרש את השיחה הראשונה בין הקב”ה לאדם הראשון: “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ‘ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך”[4].ההבנה שגן העדן שאנו חיים בו הוענק לנו מידי הבורא, צריכה להביא אותנו להיזהר לבל נקלקל את מה שלא יוכל לתקון.
לשמיטה גם פן תרפויטי, המתייחס להתמכרות שלנו לרכושנו ולעבודתנו. כך אומר המדרש: “‘בָּרְכוּה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ’[5]– ר’ יצחק נפחא אמר: אלו שומרי שביעית. ולמה נקראו גבורי כח, כיון שרואה שדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרין ורואה פירותיו נאכלין, וכובש יצרו ואינו מדבר, ושנו רבותינו: ואיזהו גבור הכובש את יצרו”[6].העמידה מנגד וכיבוש יצר העבודה והרכושנות משנים משהו באדם ומעמידים את מרכיבי חייו בפרופורציה אחרת.
זוהי השמיטה של התורה. החקלאות היא בנין אב, היא דוגמא. את עקרונות היסוד יש להרחיב וליישם במרכיבים אחרים של חיינו. בשורות הבאות אני מבקש להציע כמה הצעות ראשוניות ליישום עקרונות השמיטה בימינו.
התרבות שאנו חיים בה מקדשת את הצריכה. האידאולוגיה המנחה את חיינו היא שככל שנרכוש יותר מוצרים, כך ייטב לנו, וכדי לרכוש אנחנו צריכים כסף, ואותו נשיג אם נייצר יותר ונפרסם יותר, וממילא נמכור יותר. זהו האידאל של החברה הצרכנית, שבה קניית מוצרים ורכישת נכסים היא ערך תרבותי בפני עצמו. למירוץ האין-סופי הזה השלכות הרסניות על החברה, על האדם ואף על הסביבה. אנו חיים בחברה שבה הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים הולכים ומעמיקים. ההבדל בין הדל ובין הגביר ניכר בחשבונות הבנק שלהם, הסמויים מן העין, אך כואב יותר הוא המראה החיצוני של העושר, המנקר את עיניהם של מי שאינם יכולים להרשות לעצמם לבנות ולקנות, לחדש ולהחליף, ונאלצים להסתפק (או לא) במועט.
הייצור המואץ פוגע פגיעה אנושה באיכות הסביבה. מפעלי התעשייה מזהמים את האוויר, את האדמה ואת המים. כך גם החקלאות המודרנית ומשקי בעלי החיים למיניהם. הצריכה הבלתי פוסקת מייצרת כמויות אדירות של אשפה ופסולת. לאט אבל בטוח אנו מחריבים את עולמו שלהקב”ה. החברה הטכנולוגית המודרנית מנצלת את אוצרות הטבע בלי חשבון. רק בשנים האחרונות החלו להתפתח המודעות לשמירה על איכות הסביבה וההבנה שאם נמשיך לנצל ולזהם בלא גבול, נטבע בתוך הררי אשפה, באקלים הפכפך, בלי אוויר ומים נקיים.
האידאל הצרכני משעבד גם את נפשו של האדם. עליו לעמוד בתחרות קשה ואכזרית – דאגתו לרכוש שלו מעיקה על נפשו, אין לו זמן, ובעיקר – פנאי נפשי, לעסוק בענייני רוח וביחסי אנוש. זמן הוא כסף, ושהייה עם בני המשפחה והחברים מאיטה את התפוקה. היכולת לעבוד בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע, היכולת לעבוד מהבית באמצעות המחשב, האפשרות להיות בקשר עם כולם כל הזמן – כל אלה מפתות לעבוד עוד ועוד. איבדנו את המחזוריות של חיי העבודה, שהייתה קשורה בטבע ובמוגבלות הטכנית.
נגד כל אלה נאבקת מצוות השמיטה.
השמיטה ההלכתית חלה אחת לשבע שנים, ומשך זמנה שנה שלמה, משום שמחזור העבודה החקלאי הוא בן שנה. ברור שיישומם של רעיונות השמיטה בעולם התעשייתי המסחרי אינו יכול להתפרש עלפני שנה שלמה, אולם הרעיון של מחזוריות, של “מבצעים” שבהם משקיעים מאמץ מיוחד למשך זמן קצוב, חשוב למימוש ערכי השמיטה. לו רצתה המערכת הדתית, היא הייתה יכולה לתקן תקנות ברוח ערכי השמיטה. הנה כמה רעיונות:
לקנות פחות – תארו לעצמכם את מערכת החינוך הדתית מקדישה זמן לערך ההסתפקות במועט. אפשר לחשוב על הגבלות שניקח על עצמנו בתחום הצריכה, במבצעים של אי~קניות (דוגמת “יום ללא קניות”). אנחנו קונים כל כך הרבה. אם נעצור ונחשוב על המשמעויות ההרסניות של בולמוס הקנייה הזה, אפילו אם הביטוי לכך יהיה סמלי, תהיה בזה ברכה רבה. שומרי שבת אינם קונים בשבת, אך לא בהכרח צורכים פחות. האם אפשר לחנך את הציבור פשוט לקנות פחות? האם אנו יכולים לנהוג יותר בצניעות כשאנו בונים בית ובית כנסת, או קונים בגדים ורהיטים? לאורך הדורות תוקנו תקנות שמטרתן ריסון הבולמוס הרכושני, בעיקר בתחומים הקשורים לקיום מצוות – כגון תקנת רבן גמליאל בדבר חיסכון בהוצאות הכרוכות בלוויית המת[7],תקנות שבאו למנוע כלכלת שוק פרועה במכירת ארבעת המינים[8],ועוד. גם היום נעשים מדי פעם ניסיונות בכיוון זה, בעיקר בכל הקשור לשמחות משפחתיות, ויש לטפח ולפתח אותם.
לעבוד פחות – מדי פעם צצים רעיונות בדבר העתקת שנת השבתון של המורים ואנשי האקדמיה לעולם המסחר והתעשייה. זה דורש התארגנות רבה, אך עם תכנון מדורג ונכון, זה יכול להועיל גם לבעיית האבטלה החמורה – יותר אנשים יעבדו פחות. כמובן, אין די בכך. יש לדאוג שהזמן הפנוי יופנה לאפיקים חיוביים, ליצירה, לתרבות, לתורה, לחיזוק חיי המשפחה והקהילה, וכו’.
הקפדה “דתית” על איכות הסביבה – אני יודע שזה לא נשמע מאוד דתי להיות “ירוק”, וחבל. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם אברך המחפש באדיקות אחר מתקני מִחזור לאשפה הביתית שלו, משום שאין הוא רוצה לטנף ולהשחית את עולמו שלהקב”ה? או משפחה המשתדלת למעט בשימוש בכלים חד~פעמיים המזיקים לסביבה? קשה לדמיין זאת, אך נדמה לי שזוהי משמעותה של שבת הארץ בימינו – הענווה כלפי הבורא אמורה להביא אותנו לדאגה לעולמו – עולמנו.
העיסוק הרבני בעניין השמיטה היום מתרכז בשאלות הטכניות של קיום השמיטה בענף החקלאות. רבני הציבור הדתי~לאומי מחפשים דרכים למזער את היתר המכירה ודנים בעיקר בשאלת סדרי העדיפויות הצרכניים ובשאלת מעמדה של החקלאות הישראלית – בייחוד בהקשר הביטחוני והפוליטי של המאבק על ארץ ישראל. פרנסי הציבור החרדי טרודים בשנת השמיטה בענייני יבוא של פירות וירקות מחו”ל ומן הרשות הפלסטינית, ששמחה מן הסתם להרוויח את דמי התיווך של העברת הסחורה הישראלית לעזה או ליהודה ושומרון (שם היא מקבלת את המדבקה “ללא חשש שמיטה”), ומשם חזרה לשווקים החרדיים. השמיטה הפכה לעוד מקור פרנסה לעסקנים, מתווכים, יזמים, סוחרים ומשגיחי כשרות. בשביל הציבור החרדי, המקפיד בענייני שמיטה, הפכה המצווה לעוד מעמסה כלכלית על כתפם הדלה. מה שנשאר מן השמיטה הוא המדבקה או החותמת והמחיר שהיא עולה.
כאמור לעיל, לא חסרים רעיונות יצירתיים שיכולים להפוך את ערכי השמיטה לרלוונטיים לחיינו, והם אינם דורשים את ביטולה של ההלכה המסורתית בתחום השמיטה. יש לקיים את הלכות השמיטה בגינות הנוי הפרטיות והציבוריות, ובכך לבטא את תודעת אי~הבעלות שלנו על העולם. אף בדרכים הלכתיות אפשר להימנע מאיסור במגזר החקלאי – אך אין להשקיע באלה את האנרגיה הרוחנית שלנו.
עולם ההלכה אינו מקדיש מחשבה ל”תיקון העולם”; הוא מוטרד יותר מן השאלה כיצד לקיים את ההלכה, כיצד לצאת ידי חובה, ופחות בשאלת המשמעות של אותן הלכות בעולמנו. לפתיחת שאלת המשמעות לדיון השלכות על תחומים רבים שההלכה עוסקת בהם, וזה בדיוק מה שמפחיד את המנהיגות הדתית. ההכרה כי מציאות החיים השתנתה, ושבתחומים מסוימים התורה מתייחסת למציאות שאיננה עוד, מחייבת לתרגם את ערכי התורה ללשון החדשה של בני אדם ולחפש את הדרך ליישם את הרעיונות הגדולים במציאות המודרנית בעולם טכנולוגי וגלובלי. זוהי דינמיקה פתוחה, שיכולה להוביל לכל מיני כיוונים, לרפורמה ואף לחילון, מפני שהתמורות שחלו במציאות האנושית אינן רק טכנולוגית, אלא גם ערכיות ומוסריות. העלאת שאלת הרלוונטיות של התורה תידרש לא רק בעניין חשמל בשבת, אלא גם בעניין שוויון בין המינים ובענייני דמוקרטיה, זכויות אדם ואזרח. מכאן החרדה של האורתודוקסיה מכל ניסיון כזה. התוצאה של קיפאון דתי היא יצירת בועה שרק בתוכה אפשר להבין את השפה ההלכתית. אשר לשמיטה, גם בתוך הבועה הדתית היא איבדה את משמעותה, והיא אינה רלוונטית אף לחייהם של אנשים דתיים.
חוסר העיסוק בבעיות החברה והסביבה גורר את כל העולם הדתי להתכנסות פנימה, לדאגה לקיום המסורת כערך בלעדי, ולבריחה מן התפקיד שייעד הקב”ה לאברהם אבינו – לשמור את דרך ה’, “לעשות צדקה ומשפט” ו”לתקן עולם במלכות שדי”. העיסוק הנוכחי בענייני השמיטה הוא דוגמה אחת לבזבוז המשווע של אנרגיה נפשית ורוחנית ולחוסר היכולת ליזום ולהוביל את רעיונות התורה למימוש בעולם שאנו חיים בו היום.
[7] בבלי מועד קטן כז, ע”א.
[8] בבלי סוכה לד, ע”ב.
Tags:שמיטה
נכתב ע”י הרב אריאל פיקאר. פורסם בגליון 33 של “דעות” בהוצאת נאמני תורה ועבודה
עיצוב ופיתוח:
